יום שני, 28 בנובמבר 2016

עו"ד נועם קוריס - מאמרים וכתבות נובמבר 2016....

יום שבת, 27 באוגוסט 2016

עו"ד נועם קוריס כותב על אישיות משפטית נפרדת של חברה...

     עו"ד נועם קוריס כותב על אישיות משפטית נפרדת של חברה...

חברה הינה אישיות משפטית וככזו היא בעלת זכויות וחובות משפטיות. אי לכך, היא יכולה לתבוע ולהיתבע ובעצם להיות צד להליכים משפטיים. חברה יכולה להיות הבעלים של רכוש ויכולה להתקשר בחוזים ובהסכמים.

סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 (להלן: החוק"), עוסק באישיות המשפטית של החברה ושקובע, כי: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד".

התפיסה כי האישיות המשפטית של החברה נפרדת מהאישיות המשפטית של המייסדים אותה ואף מאלו המנהלים אותה בפועל ו/או הפועלים בשמה, הינה אבן היסוד בבסיס דיני החברות.

להכרה בחברה כאישיות משפטית נפקויות ותוצאות משפטיות רבות, אך המשמעותית מכולן היא שניתן לתבוע בגין חובות של החברה או להיטיב לטובת החברה רק בצורה ישירה (ואטומה) אל החברה עצמה, ולא מול בעליה. בעל החברה לא חב בחובות החברה, וזאת חרף הקרבה בין בעל מניות (בעיקר כשמדובר בבעל מניות מרכזי ומשפיע בחברה) לבין החברה.

כמובן שההכרה שמעניק המשפט לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע”מ מגובה ברציונלים מגוונים וחשובים. רציונל מרכזי הינו עידוד יזמות ופיתוח עסקי, אשר ישפיעו בסופו של דבר על הגדלת הרווחה המצרפית של כלל החברה האנושית. דוגמא מעניינת לכלל האישיות הנפרדת של החברה ניתן למצוא בפס”ד  אנגלי: Macaura v Northern assurance ltd: Macaura  (להלן “פס”ד מקאורה”)[1] מר מקאורה היה בעל מחסן עצים, בהמשך הוא רשם את העסק של מחסן העצים כחברה. מר מקאורה ביטח את העצים ופוליסת הביטוח הייתה רשומה על שמו משום שהוא ביטח את העצים בטרם הקים את החברה. לפי תנאי פוליסת הביטוח חברת הביטוח חוייבה לשלם למר מקאורה במקרה של נזק לעצים. בהמשך העצים נשרפו. חברת הביטוח טענה שאינה מוכנה לשלם למר מקאורה כיוון שהוא עצמו אינו בעל אינטרס ביטוחי לכל אורך תקופת הביטוח, שהרי באמצע הוא הקים את החברה והעביר את העצים לבעלות החברה שהיא אישיות משפטית נפרדת בפני עצמה והיא- היא הבעלים של העצים ולפיכך גם בעלת האינטרס הביטוחי.

בימ”ש באנגליה קבע כי צודקת חברת הביטוח בטענתה זו- חברה היא אישיות משפטית נפרדת- והעצים הם בבעלות החברה ולא בבעלות מר מקאורה. אי לכך, לא מתקיים במר מקאורה אותו אינטרס ביטוחי, ובשל כך הוא אינו זכאי לכספי הביטוח.
מה השתנה במהלך המקרה? מבחינה אנושית- נותר שחקן זהה במערכה- מר מקאורה. אך מבחינה משפטית, החל משלב פתיחת החברה, הצטרף שחקן נוסף וקיימים שני שחקנים- מר מקאורה והחברה החדשה. ניתן אומנם, להתווכח על תוצאת פסק הדין במישור האינטרס הביטוחי שקיים / לא קיים אצל מר מקאורה. אך, בשאלת האישיות המשפטית הנפרדת נראה כי צדק בית המשפט בקובעו כי הבעלות על מחסן העצים היא של החברה ולא של מר מקאורה עצמו.



[1] ראו פס"ד האנגלי Macaura V Northern Assurance Co Ltd [1925] AC 619


עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צדדים שלישיים בחדלות פרעון של תאגיד

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צדדים שלישיים בחדלות פרעון של תאגיד

האם עיכוב ההליכים יכול לפרוס חסות גם על צדדים שלישיים? האם עיכוב ההליכים כפי שמופיע בדין מעכב אך ורק את הנושים של החייב מלפעול או שמא יתכן שהוא יתרחב ויתפשט עד לעיכוב גם נושים של צדדים שלישיים מלהפעיל את זכויותיהם? חייב המצוי בקשיים כספיים, נכנס מרצונו או מיוזמה של נושים להליך רשמי עפ"י החוק בין אם מדובר בפירוק ובין אם מדובר בהבראה. בעת הכניסה להליך, נמנע מן הנושים להמשיך לגבות חובות מאותו חייב. האם ניתן להרחיב תפיסה זו ולומר שגם נושים בדמות אחרת יאלצו ליטול פסק זמן ולהקפיא את חובות החייב כלפיהם? לא נאמר בחוק שניתן לעכב הליכים גם כלפי נושים אחרים.  עולה שיש מקום לבחון את הנסיבות והתנאים שהביאו לחדלות פירעון ואז להחליט אם לפנות לצד שלישי (לדוג'- ערב). בחברה עסקית, יכול להיות שאם ישנו מהלך של הבראה הדורש לרתום את המיומנות העסקית והידע של הגורמים הערבים (בעלי מניות שליטה ערבים למשל).
בפרק המוקדש לעניין בספרו של פרופ' דוד האן[1], מועלת השאלה האם קיימים טעמי מדיניות אשר חרף נקודת המוצא המצמצמת את עיכוב ההליכים לנכסי החייב חדל הפירעון לבדם, יצדיקו לעיתים את הרחבת עיכוב ההליכים לשם מניעת גבייה גם מנכסי צדדים שלישיים.
נכון להיום חוק החברות אינו מגדיר בצורה מפורשת את האפשרות לכלול צווים להקפאת הליכים נגד צדדים שלישיים, אך סעיף 29 לתזכיר הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ה-2015, הממתין לאישור הכנסת בתור סעיף 30 להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע”ו-2016, קובע כך:
"הקפאת הליכים נגד אדם שלישי
29
הקפאת הליכים תחול רק על הליכים נגד התאגיד, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו, להקפיא הליכים גם נגד מי שאינו התאגיד, ובכלל זה נושא משרה בתאגיד או בעל שליטה בו, בהתקיים כל אלה:


(1)             ההליכים נגד אותו אדם נובעים מפעילותו בתאגיד או מהחובות שבהם חב התאגיד;


(2)             הקפאת ההליכים חיונית לצורך שיקומו הכלכלי של התאגיד;


(3)             התועלת שתצמח מהקפאת ההליכים עולה על הנזק שייגרם לנושים של אותו אדם."
טרם כניסת החוק, בפס"ד אקרשטיין[2]  עלתה השאלה אם קיימת לביהמ"ש סמכות לקבוע בעניין זה. אם לביהמ"ש קיימת הסמכות, עולה השאלה מתי יוכל להשתמש בה ומהי מערכת השיקולים בהם ישתמש. השלב שנדון איננו פתיחת ההליך, אלא שאלה המתייחסת לסוף ההליך- לאחר קיום תוכנית הבראה בה מעוגנות זכויות הנושים מכאן ואילך. השאלה הנידונה היא האם יש סמכות לביהמ"ש למחוק חלק מתביעת נושים צד ג' למרות שיש להם זכות תביעה.  בפסה"ד דובר על קביעה משמעותית לטווח ארוך לפטור מחבות מסוימת (צו קבוע באופן יחסי), ואילו בפס"ד מילומור[3] השופטת מדגישה שהיא לא דנה בכך, אלא האם לעכב את העניין באופן זמני (3 שבועות). דובר על תחילת ההליך בו השופטת דנה אם תוכל לעכב תביעה של צדדים שלישיים. המקור לסמכות ביהמ"ש בנוגע לצדדים שלישיים חסר ביסוס פורמאלי בחוק. בשל כך, נוצרת בעיתיות בהרשאת ביהמ"ש לקבוע בעניין- נוצרת פגיעה בזכויות של נושים ולכן ראוי שהפגיעה תיעשה על בסיס חקיקה מפורשת. בפס"ד אקרשטיין לעיל- כאשר יש הסדר של תכנית הבראה ומעגנים את זכויות הנושים מכאן ואילך, האם כשיש לחלק מהנושים גם זכויות תביעה כנגד צד שלישי יש סמכות לבימ"ש למחוק תביעה אפילו כנגד צד שלישי? לעומת זאת, פס"ד מילומור לעיל עוסק בראשית ההליך- האם במסגרת הציווי להקפאת הליכים נעכב את אותם נושים מלפעול גם כלפי צדדים שלישיים. מתי ניתן להפעיל את הסמכות? השופטת אלשך החליטה לעכב ל-3 שבועות את זכות הנושים לפעול גם כנגד צדדים שלישיים בנימוק שמידת הקשר גבוהה לצד השלישי- בעל מניות שהוא גם מנהל בחברה. על מנת שהחברה תשתקם, היא צריכה לפעול באמצעות בעלי התפקידים בה אשר הצד השלישי הוא אחד מהם. גם כאשר ימונה אחראי אחר על תהליך ההבראה, הוא יצטרך את שיתוף פעולת בעלי התפקידים על מנת להכיר את החברה ולפעול בה. כאשר ינקטו בהליכים נגד הצד השלישי, הוא יתקשה לתרום להליך ההבראה של החברה (כמו שעשה עד עכשיו בכך שהביא כסף לחברה ותרם לשיקומה בידיעותיו) ולכן אלשך מעניקה לו עיכוב הליכים. היא השתכנעה שיש למנהל באמת כישורים שיכולים לסייע בנוסף לכך שהוכיח את רצינות כוונותיו לפני הכניסה להליך. השופטת מדגישה שהקפאת ההליכים ניתנת באופן חריג בנסיבות העניין מאחר וזה לטובת החברה, אך אין לקבוע זאת ככלל. 
סעיף 350 לחוק החברות לא קובע כי יש סמכות של בימ"ש לעכב נושאים כלפי צדדים שלישיים. לעומת זאת, ביהמ"ש קובע כי בעל סמכות מכוח פסיקה. זוהי קביעה לא פשוטה מאחר והיא פוגעת בזכויות נושים שיש להם עפ"י דין ולכן ראוי שתעשה בחקיקה מפורשת בעניין. האן טוען כי זהו מהלך ראוי והסתכלות מעמיקה ורצינית של ביהמ"ש לסייע ככל שיכול. מבחינה משפטית וחוקתית דבר זה אינו כ"כ פשוט והוא בעייתי. זה למעשה בהקצנה, מייתר את כל מערכת החקיקה. פס"ד אקרשטיין כאמור- הכיוון רצוי לפי ד"ר האן וכן מאוד חשוב וראוי. עצירת נושים מלפעול כנגד צדדים שלישיים ראוי להפעיל בנסיבות מסוימות אך לדעתו ראוי כי החוק יסדיר זאת בצורה מסודרת וראויה. הביקורת היא בעיקר כלפי המחוקק ולא כלפי ביהמ"ש.
בהנחה ולביהמ"ש קיימת סמכות, אימתי מפעילים אותה? מהו שיקול דעתו של ביהמ"ש? פס"ד מילומור לעיל עוסק בשלב עיכוב ההליכים. השופטת אלשך קובעת כי בנוגע לעיכוב זכות הנושים לפעול גם כלפי צדדים שלישיים, יש להפעיל שיקול דעת. האפקט נובע מזהותו של אותו צד שלישי שהיה לאותם נושים זכות כלפיו. הצד השלישי הוא בעל מניות שליטה והוא המקבל ההחלטות העיקרי. לפיכך ניתן היה לקבוע כי כאשר יש הקפאת הליכים כנגד החברה, כדי שהחברה תשתקם מישהו צריך לקבל החלטות- אותו צד שלישי שצריך להיות מוגן. ביהמ"ש ממנה בעל תפקיד חדש כשחברה נכנסת לחדלות פירעון ולכן לכאורה לא צריך את בעל התפקיד. אם כן, בשביל מה צריך את אותו צד שלישי? כנראה שבנסיבות המקרה גם כשיתמנה בעל תפקיד הוא יזדקק לשיתוף פעולה אקטיבי גם ממי שהיה שם עד עכשיו ע"מ לפעול בענייני החברה- מעין תקופת חפיפה. בשל כך, אם נושים יתחילו דווקא בגלל הקפאת ההליכים להאיץ את הליכי הגבייה הוא יהיה טרוד בהתמודדות וההישרדות האישית הכספית שלו ולא יהיה פנוי לעסוק בהבראת החברה. מתן שקט נפשי זה ולו זמני לאותו צד שלישי תורם מבחינה אופרטיבית לקידום החברה. האם עניין זה רלוונטי בכל מקרה? בד"כ חלק מהנושים לוקחים ערבות בזמן שלוקחים אשראי ובד"כ נותן הערבות הוא מנהל או בעל שליטה ולכן ההנמקה הזאת לכאורה רלוונטית בכל עניין. נקודת המוצא היא הפוכה- הקפאת ההליכים היא רק לטובת החברה. ערבות בד"כ נלקחת עבור חדלות פירעון של חייב. בשל כך, עיכוב ההליכים של נושים כלפי צדדים שלישיים וביטולם (צו הפטר) חותר תחת הרציונאל של הערבות מעבר לפגיעה סתם בזכויות נושים. ניתן להשיב על כך ע"י הנסיבות- אם ביהמ"ש משתכנע שלערב אין יכולת פירעון גבוהה כלפי הנושים, יש מקום לסייג את הערבות מאחר ואולי כך ההסדר יהיה טוב יותר.
ישנם שני צדדים לבחון את הערבות של הצד השלישי:
1.    הערבות נועדה להשיג בעיקרה את יכולת הגבייה ולשפר את יכולת הגבייה של הנושה בנסיבות שאיננו יכול לפרוע את החוב באמצעות הערב.
2.    הערבות נועדה להעניק לנושה תחושת ביטחון לגבי הרצינות והמחויבות של החייב. לפי צד זה, השופטת אלשיך פגעה בהחלטתה בנושים.

ניתן לראות את הערבות לא ככיס עמוק לטובת הנושה, יכול להיות שהיא מעידה על רצינות ומחויבות של אותו מנהל או בעל מניה. השגת המאמץ של המנהל ומימוש הערבות בפועל הוא דבר בעל חשיבות משנית. לפי השקפה זו קל יותר להסביר את עיכוב ההליכים כלפיו. חשוב לציין כי עיכוב ההליכים כלפי צדדים שלישיים רלוונטי לעניין הבראה בלבד. בהקשר של פירוק אין לכך טעם ואכן ניתן למצוא מעט מאוד מקרים של עיכוב הליכים של נושים כלפי צדדים שלישיים בפירוק.
בדיני החברות, על חלק מחובות נושא המשרה- חובת הזהירות, ניתן לרכוש ביטוח. ניתן יהיה לתבוע את חברת הביטוח שתפצה את קופת החברה והנושים יוכלו להיפרע. החיסרון בעניין הוא שהמנהל חש פחות מאוים ולא מקפיד על חובת הזהירות ובכך עלול להפר את חובת האמונים עליה אין ביטוח. לפיכך, הערבות מאוד משמעותית בהרתעה.
למה הכוונה בעיכוב הליכים? האם כל פעולה שנוקט נושה אסורה באותו רגע שניתן הצו? סעיף 350 מתייחס להגדרת ההליך וקובע כי הליך הוא "כל הליך לרבות הוצאל"פ" (הגדרה מטופשת). בחקיקה נוספת מן התחום האזרחי עולה כי הליך הוא בעצם כל פעולה מצידו של נושה שמערבת רשות שיפוטית- כל פעולה המתנהלת בבימ"ש ובהוצאל"פ- גבייה, תביעה וכו'. פרשנות זו מראה שעיכוב ההליכים חשוף לפרצות נוספות.
איזו פעולה יכול לעשות נושה ללא ביהמ"ש וההוצל"פ?
1.    יש רשויות שיכולות לגבות כאילו הן הוצל"פ בצורה של מיסים למשל.
2.    עיכבון- סעד עצמי ולכן אין בעיה להפעיל אותו (הזכות של נושה לעכב נכס של החייב ברשותו עד שהחייב לא ישלם את חובו).
3.    הודעת ביטול של חוזה. ברגע שהחייב לא משלם לנושה זוהי הפרת חוזה לפיה הנושה יכול לבטל את החוזה. לפי פרשנות זו עיכוב ההליכים או הקפאת ההליכים לא מונעת מהנושה לבטל את החוזה.
פרשנות של עיכוב הליכים מביאה לכך שהעיכוב איננו עוצר כל פעולה (למעט נושים מובטחים) של נושים הן בעיכוב הליכים והן בהבראה.


[1] פרופ' דוד האן, דיני חדלות פרעון (2009), שם בעמוד  377-378.

[2] ע"א 9244/06 אקרשטיין תעשיות בע"מ נ' איגלו חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו)
[3] פש"ר (ת"א) 2548/08 חוק החברות, התשנ"ט 1999 נ' מילומר (פורסם בנבו)


יום שבת, 16 ביולי 2016

נזקים בתאונות דרכים / עו"ד נועם קוריס

נזקים בתאונות דרכים / עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק.
דברנו על נזק שאינו נזק ממון לפי הפלת"ד ונותרה שאלה לפי תקנה 3(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי ת"ד– המקרים של הפחות מ10% ניתן לתת עד 10%. שאלנו מה עם 10% ומטה האם מנכים גיל. לא נמצא פס"ד בעניין. המסקנה של המרצה היא שלא מנכים כי בית משפט מחליט לפצות בסכום ולא מפרט את המרכיבים אז לא ניתן לנכות גיל. בפרקטיקה לא מנכים. מדובר גם בסכומים מאוד נמוכים.
כעת נדבר על נזק שאינו נזק ממון בתביעות נזיקין שאינן פלת"ד. [כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, פגיעה באוטונומיה, אובדן שירותים]
אין אמות מידה מדויקות לכאב וסבל. חשוב שהנפגע יפרט את סבלו ולא רק ניירות על אשפוז ממושך. הפסיקה העירה שבסוף מדובר בעניין סובייקטיבי ומדובר רק בהערכה כספית.
ע"א 9927/06 פלוני נ' מ"י – מקרה של ילד שנולד עם נכות עקב, רשלנות – רובינשטיין הסכים לפסה"ד העיקרי ונפסקו 850 אש"ח, הוא הוסיף והפנה לרמב"ם
"כמה הוא הצער, הכול לפי הניזק:  יש אדם שהוא רך וענוג ביותר, ובעל ממון; ואילו נתנו לו ממון הרבה, לא היה מצטער מעט.  ויש אדם שהוא עמל וחזק, ועני; ומפני זוז אחד, מצטער צער הרבה.  ועל פי הדברים האלה אומדין, ופוסקין הצער. כיצד משערין הצער במקום שחיסרו אבר:  הרי שקטע אצבעו--אומדין ואומרין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסיף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו; ואומדין כמה יש בין זה לזה, ומשלם המזיק".
וממשיך רובנישטיין –
"והדברים נכונים כמות שהם כיין המשומר אף כיום. אכן, בכל הנוגע לפיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים, ניסה המחוקק בחוק הפיצויים להתמודד עם הקושי בהערכת הנזק על-ידי קביעת נוסחת חישוב אובייקטיבית להערכת הכאב והסבל שנגרמו למי שנפגע בתאונת דרכים, המשקללת את ימי האשפוז ואחוזי הנכות שנגרמו לנפגע, ובכך ביכר שיקולי יעילות, אחידות ומתן סעד מהיר לנפגע, על פני הערכת הנזק הסובייקטיבי שנגרם לנפגע הקונקרטי (תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן התקנות); ראו גם א' ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 897-893 (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012)). יש, כמובן, לראות את הדברים על רקע המדיניות הכללית ביסוד חוק הפיצויים, שביטלה (כמעט) את רכיב האשם כדי לפצות כל נפגע תאונה (ולחסוך התדיינויות אין קץ בשאלת האחריות) – אך מנגד קצבה תקרה לפיצוי בגין אבדן השתכרות, כאב וסבל ועוד כיוצא בזה (ראו גם י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 9-6 (מהדורה שלישית, תשס"ה) (להלן אנגלרד)). הסדר ייחודי זה של חוק הפיצויים, כמובן, אינו חל על ענייננו, ואף נקבע בבית משפט זה כי אין להקיש ממנו לגובה הפיצויים הראוי בגין כאב וסבל במקרים שהחוק והתקנות אינם חלים לגביהם (עניין נעים, בעמ׳ 776; ע"א 140/00‏ עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום, פ''ד נח(4) 486, 568 (2004); ראו גם ע' אזר וא' נירנברג רשלנות רפואית 746-745 (מהדורה שניה, תש"ס-2000) (להלן אזר ונירנברג). אכן, לא נכחד כי היו מקרים שבהם נדרשו בתי משפט בפסקם פיצויי כאב וסבל לאמת המידה של חוק הפיצויים, כגון בכפולות של פי שניים ופי שלושה, אך ההלכה המחייבת ברורה (ראו גם אנגלרד, בעמ' 325). לכן, נותרנו בתוככי הקושי הבסיסי בדבר הערכת הנזק הקונקרטי שנגרם לניזוק בענייננו."
האם יש קשר בין פסיקת כאב וסבל לפי הפקנ"ז לבין הפלת"ד? הייתה תקופה ששופטים טענו שאם למקרה מסוים היו פוסקים לפי פלת"ד X  אנחנו נפסוק פי 2/3 כי זה היה מאוד נוח. העליון פסל זאת מכל וכל (רובנשטיין מזכיר זאת בקטע המצוטט).
דוגמאות - ע"א  398/99 קופח כללית נ' משה דיין – ביצוע הפלה מיותרת – הוחלט לפצות על 400 אש"ח. ע"א 2517/93 שרה בוים נ' אברהם גטהין - אישה צעירה שנשרפה תוך כדי אשפוז בבי"ח פסיסיאטרי – למעלה ממליון שקל.
בסוף שופטים יכולים לעשות כהבנתם אבל הם בדר"כ לא חורגים בהרבה. נדיר שנותנים יותר ממליון לניזוק חי על כאב וסבל.
כאב וסבל לניזוק שנפטר – הניזוק שנפטר התובע הוא עזבונו. ת"א (י-ם) 09 - 3050 פרלמן נ' ארגון החמאס (דרורי, 15.6.15). יש שטענו שלמנוח לא נגרם כאב וסבל כי לא ידע מה עומד לקרות. אך אם מישהו נפצע אנושות והתייסר ובסוף נפטר – אז יש מה לפצות. יש מקרים שפוסקים משמעותיים ויש מקרים שלא פוסקים בכלל.
לגבי קיצור תוחלת חיים – גם פה הסכומים, בניגוד לפלת"ד (שם הכל כלול באותו סעיף), הרבה יותר גבוהים. דרורי במקרה ההוא הוא הזכיר את המאמר של רונן פרי שסוקר את הסוגיה – הממוצע הוא כ-6 אלף ש"ח. דרורי קבע מדד של 10,000 ש"ח לכל שנה. אז הסכום הסופי נגזר כמובן לפי כמות השנים שקוצרו – אם צעיר הרבה ואם מבוגר מעט.
יש סתירה פנימית – אם אתה מייצג תובע אתה שואף, אם הניזוק חי, מצד אחד הביטוח יטען שאין צורך לפצותו הרבה על ההשתכרות כי יחיה פחות. מנגד זה יגדיל את הפיצוי על קיצור תוחלת. ברוב המקרים הסכומים האחרים גדולים בהרבה מקיצור תוחלת החיים (למשל על עזרה של אנשים אחרים וכו', וככל שימות קודם לא מגיע פיצוי על שנים שלא יחיה בהן...).
כשהנפגע אדם מבוגר – עדיין פוסקים ברוחב יד על קיצור תוחלת חיים.
אלה שני המרכיבים המרכזיים.
פגיעה באוטונומיה – בדעקה – " זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ועל מאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה.", 1303/09 קדוש, 4576/08 בן צבי, 1326/07 המר נ' עמית.
סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה – טיוטת מאמר של עמית. בן צבי- אחריות המכון הפתלוגי למקרים של חלקי אברים שנותור במכון בלי להודיע למשפחות. עד בן צבי לא פסקו בגין ראש הנזק של פגיעה במצטבר לנזק ממוני עקב התרשלות בטיפול.
תביעת פקנז – 3 תוצאות אפשריות - קביעת התרשלות, יש נזק – רשלנות; אין רשלנות אבל לא הייתה הסכמה מדעת – נזק; פגיעה באוטונומיה. בבן צבי – ריבלין - ניתן לפצות על פגיעה באוטונומיה כראש נזק שאינו שיורי. לפני כן עשו בו שימוש רק אם חשבו שצריך לפצות למרות שאין רשלנות ואין היעדר הסכמה. פב"א היא בגין נזק שאינו ממוני והיעדר הסכמה הוא בגין נזק מוחשי שנגרם, בגין נזק מוחשי. עמית- יש חפיפה בין נזק ממוני לפגיעה באוטונומיה. היעדר הסכמה משמעה פגיעה באוטונומיה לדעת עמית ולדעת עמית פב"א זה כן שיורי והמקור הוא עוולה חוקתית.
פגיעה באוטונומיה יכולה להגיע כיום גם למאות אלפים.
אובדן שירותים – האם ממוני או לא? למשל האבא שנהרג בתאונה ההי יושב עם הילדים לעשות ש"ב – זה נזק ממון. לאבא גם היו שעות איכות עם הילדים וזה לא ממוני. אישה שלא מגהצת ומבשלת – זה ממוני. אך יש גם לא ממוני.
הנושא הבא הוא אובדן השתכרות, הפסד שכר, בעתיד. לניזק החי או המת.
אם אפשר להתקדם בנושא בלי להבין מהו היוון. נדבר רק על היוון שתביעות נזיקין (לא ב"ל). זה כלי משפטי וכלכלי שנועד להפוך תשלומים תקופתיים לסכום חד-פעמי. יש העקרון של השבת המצב לקדמותו. מפצים בכסף על הנזק. אחד הסעיפים הוא אובדן השתכרות. ההנחה שהשכר בעתיד יפגע. צריך לפצות על זה. אם הפיצוי הוא אלף שקל בחודש. זה ההפסד העתידי. איך לשלם לו את זה. אם נשלם הכל מקדימים פיצוי לנזק שלא קרה לו. מצד שני רוצים לתת הכל בבת אחת. זו שיטת המשפט. אם אפשר לתת היום אלף שח כפול חודשים כפול 20 שנה. ברור שהבאנו יותר ממה שמגיע לו.
מחפשים מה הערך הכלכליהנוכחי של הכספים העתידיים להם האדם זכאי. לא סיכום אריתמטי.
הסכום המהוון – סכום ההון- אמור להספיק לתשלומים החודשיים למשך כל התקופה שנקבעה או להגיע בסופוה לסך הכל האריתמטי. ההיוון המשפטי מביא בחשבון אורך תקופה ושיעור ריבית בלבד. שיעור ריבית אמור לשקף תשואה ריאלית על השקעה צמודה למדד. בית משפט לא לוקח בחשבון שצעיר ימות קודם אלא פוסק בהנחה שאדם יעבוד עד הפנסיה ויקבל פנסיה עד מותו בגיל הממוצע.
שיעור הריבית קבוע עד 3%. ככל ששיעור הריבית יורד גובה הפיצוי עולה (כי המשמעות שהתובע לא יכול להרוויח הרבה מהכסף במהלך השנים אז מגיע לו יותר).
פעם היו עושים היוון באופן שרירותי לחלוטין, לפני כ-40 שנה. בשלב מאוחר יותר היו מקדמי היוון וריביות היו באזור 7-5%. בשלב מסוים יצא זאדה נ' בכר. עלתה השאלה – יש היוון לפי תקנות הב"ל. לא יתכן להוון לפי 7-5% בזמן שהיוון הב"ל נעשה לפי ריבית של 3%. נטען לאי שוויון מסוים. לצורך פסק הדין היו מנכים לניזוק בבת אחת סכום גבוה כי הריבית הייתה נמוכה, ואילו סך הנזק המהוון היה נמוך בגלל הריבית הגבוהה. נקבע שצריך להשוות ל3%. 536/76 סעדה נ' חמדי – נקבע שהריבית חייבת להיות אחידה. היו נסיונות שונים 2099/94 ציון חיימס נ' איילון (אור) – מגולל את השתלשלות ועלתה שאלה אם לשנות את ה3%.
היום המצב בפסיקה שכל היוון של נזקי גוף הוא על בסיס ריבית של 3% למרות שלא מדובר בתשואה ריאלית. חברת הביטוח היא המרוויחה הגדולה כי ריבית גבוהה – הסכום יותר נמוך וההחזר לב"ל גם יותר נמוך.
האם ללכת לפי ריבית ברוטו או נטו? בפלת"ד ראינו שמנכים 25% מס. ההיוון על בסיס הכנסה ברוטו, את היוון עושים על בסיס הכנה נטו?