יום שבת, 16 ביולי 2016

נזקים בתאונות דרכים / עו"ד נועם קוריס

נזקים בתאונות דרכים / עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק.
דברנו על נזק שאינו נזק ממון לפי הפלת"ד ונותרה שאלה לפי תקנה 3(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי ת"ד– המקרים של הפחות מ10% ניתן לתת עד 10%. שאלנו מה עם 10% ומטה האם מנכים גיל. לא נמצא פס"ד בעניין. המסקנה של המרצה היא שלא מנכים כי בית משפט מחליט לפצות בסכום ולא מפרט את המרכיבים אז לא ניתן לנכות גיל. בפרקטיקה לא מנכים. מדובר גם בסכומים מאוד נמוכים.
כעת נדבר על נזק שאינו נזק ממון בתביעות נזיקין שאינן פלת"ד. [כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, פגיעה באוטונומיה, אובדן שירותים]
אין אמות מידה מדויקות לכאב וסבל. חשוב שהנפגע יפרט את סבלו ולא רק ניירות על אשפוז ממושך. הפסיקה העירה שבסוף מדובר בעניין סובייקטיבי ומדובר רק בהערכה כספית.
ע"א 9927/06 פלוני נ' מ"י – מקרה של ילד שנולד עם נכות עקב, רשלנות – רובינשטיין הסכים לפסה"ד העיקרי ונפסקו 850 אש"ח, הוא הוסיף והפנה לרמב"ם
"כמה הוא הצער, הכול לפי הניזק:  יש אדם שהוא רך וענוג ביותר, ובעל ממון; ואילו נתנו לו ממון הרבה, לא היה מצטער מעט.  ויש אדם שהוא עמל וחזק, ועני; ומפני זוז אחד, מצטער צער הרבה.  ועל פי הדברים האלה אומדין, ופוסקין הצער. כיצד משערין הצער במקום שחיסרו אבר:  הרי שקטע אצבעו--אומדין ואומרין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסיף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו; ואומדין כמה יש בין זה לזה, ומשלם המזיק".
וממשיך רובנישטיין –
"והדברים נכונים כמות שהם כיין המשומר אף כיום. אכן, בכל הנוגע לפיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים, ניסה המחוקק בחוק הפיצויים להתמודד עם הקושי בהערכת הנזק על-ידי קביעת נוסחת חישוב אובייקטיבית להערכת הכאב והסבל שנגרמו למי שנפגע בתאונת דרכים, המשקללת את ימי האשפוז ואחוזי הנכות שנגרמו לנפגע, ובכך ביכר שיקולי יעילות, אחידות ומתן סעד מהיר לנפגע, על פני הערכת הנזק הסובייקטיבי שנגרם לנפגע הקונקרטי (תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן התקנות); ראו גם א' ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 897-893 (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012)). יש, כמובן, לראות את הדברים על רקע המדיניות הכללית ביסוד חוק הפיצויים, שביטלה (כמעט) את רכיב האשם כדי לפצות כל נפגע תאונה (ולחסוך התדיינויות אין קץ בשאלת האחריות) – אך מנגד קצבה תקרה לפיצוי בגין אבדן השתכרות, כאב וסבל ועוד כיוצא בזה (ראו גם י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 9-6 (מהדורה שלישית, תשס"ה) (להלן אנגלרד)). הסדר ייחודי זה של חוק הפיצויים, כמובן, אינו חל על ענייננו, ואף נקבע בבית משפט זה כי אין להקיש ממנו לגובה הפיצויים הראוי בגין כאב וסבל במקרים שהחוק והתקנות אינם חלים לגביהם (עניין נעים, בעמ׳ 776; ע"א 140/00‏ עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום, פ''ד נח(4) 486, 568 (2004); ראו גם ע' אזר וא' נירנברג רשלנות רפואית 746-745 (מהדורה שניה, תש"ס-2000) (להלן אזר ונירנברג). אכן, לא נכחד כי היו מקרים שבהם נדרשו בתי משפט בפסקם פיצויי כאב וסבל לאמת המידה של חוק הפיצויים, כגון בכפולות של פי שניים ופי שלושה, אך ההלכה המחייבת ברורה (ראו גם אנגלרד, בעמ' 325). לכן, נותרנו בתוככי הקושי הבסיסי בדבר הערכת הנזק הקונקרטי שנגרם לניזוק בענייננו."
האם יש קשר בין פסיקת כאב וסבל לפי הפקנ"ז לבין הפלת"ד? הייתה תקופה ששופטים טענו שאם למקרה מסוים היו פוסקים לפי פלת"ד X  אנחנו נפסוק פי 2/3 כי זה היה מאוד נוח. העליון פסל זאת מכל וכל (רובנשטיין מזכיר זאת בקטע המצוטט).
דוגמאות - ע"א  398/99 קופח כללית נ' משה דיין – ביצוע הפלה מיותרת – הוחלט לפצות על 400 אש"ח. ע"א 2517/93 שרה בוים נ' אברהם גטהין - אישה צעירה שנשרפה תוך כדי אשפוז בבי"ח פסיסיאטרי – למעלה ממליון שקל.
בסוף שופטים יכולים לעשות כהבנתם אבל הם בדר"כ לא חורגים בהרבה. נדיר שנותנים יותר ממליון לניזוק חי על כאב וסבל.
כאב וסבל לניזוק שנפטר – הניזוק שנפטר התובע הוא עזבונו. ת"א (י-ם) 09 - 3050 פרלמן נ' ארגון החמאס (דרורי, 15.6.15). יש שטענו שלמנוח לא נגרם כאב וסבל כי לא ידע מה עומד לקרות. אך אם מישהו נפצע אנושות והתייסר ובסוף נפטר – אז יש מה לפצות. יש מקרים שפוסקים משמעותיים ויש מקרים שלא פוסקים בכלל.
לגבי קיצור תוחלת חיים – גם פה הסכומים, בניגוד לפלת"ד (שם הכל כלול באותו סעיף), הרבה יותר גבוהים. דרורי במקרה ההוא הוא הזכיר את המאמר של רונן פרי שסוקר את הסוגיה – הממוצע הוא כ-6 אלף ש"ח. דרורי קבע מדד של 10,000 ש"ח לכל שנה. אז הסכום הסופי נגזר כמובן לפי כמות השנים שקוצרו – אם צעיר הרבה ואם מבוגר מעט.
יש סתירה פנימית – אם אתה מייצג תובע אתה שואף, אם הניזוק חי, מצד אחד הביטוח יטען שאין צורך לפצותו הרבה על ההשתכרות כי יחיה פחות. מנגד זה יגדיל את הפיצוי על קיצור תוחלת. ברוב המקרים הסכומים האחרים גדולים בהרבה מקיצור תוחלת החיים (למשל על עזרה של אנשים אחרים וכו', וככל שימות קודם לא מגיע פיצוי על שנים שלא יחיה בהן...).
כשהנפגע אדם מבוגר – עדיין פוסקים ברוחב יד על קיצור תוחלת חיים.
אלה שני המרכיבים המרכזיים.
פגיעה באוטונומיה – בדעקה – " זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ועל מאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה.", 1303/09 קדוש, 4576/08 בן צבי, 1326/07 המר נ' עמית.
סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה – טיוטת מאמר של עמית. בן צבי- אחריות המכון הפתלוגי למקרים של חלקי אברים שנותור במכון בלי להודיע למשפחות. עד בן צבי לא פסקו בגין ראש הנזק של פגיעה במצטבר לנזק ממוני עקב התרשלות בטיפול.
תביעת פקנז – 3 תוצאות אפשריות - קביעת התרשלות, יש נזק – רשלנות; אין רשלנות אבל לא הייתה הסכמה מדעת – נזק; פגיעה באוטונומיה. בבן צבי – ריבלין - ניתן לפצות על פגיעה באוטונומיה כראש נזק שאינו שיורי. לפני כן עשו בו שימוש רק אם חשבו שצריך לפצות למרות שאין רשלנות ואין היעדר הסכמה. פב"א היא בגין נזק שאינו ממוני והיעדר הסכמה הוא בגין נזק מוחשי שנגרם, בגין נזק מוחשי. עמית- יש חפיפה בין נזק ממוני לפגיעה באוטונומיה. היעדר הסכמה משמעה פגיעה באוטונומיה לדעת עמית ולדעת עמית פב"א זה כן שיורי והמקור הוא עוולה חוקתית.
פגיעה באוטונומיה יכולה להגיע כיום גם למאות אלפים.
אובדן שירותים – האם ממוני או לא? למשל האבא שנהרג בתאונה ההי יושב עם הילדים לעשות ש"ב – זה נזק ממון. לאבא גם היו שעות איכות עם הילדים וזה לא ממוני. אישה שלא מגהצת ומבשלת – זה ממוני. אך יש גם לא ממוני.
הנושא הבא הוא אובדן השתכרות, הפסד שכר, בעתיד. לניזק החי או המת.
אם אפשר להתקדם בנושא בלי להבין מהו היוון. נדבר רק על היוון שתביעות נזיקין (לא ב"ל). זה כלי משפטי וכלכלי שנועד להפוך תשלומים תקופתיים לסכום חד-פעמי. יש העקרון של השבת המצב לקדמותו. מפצים בכסף על הנזק. אחד הסעיפים הוא אובדן השתכרות. ההנחה שהשכר בעתיד יפגע. צריך לפצות על זה. אם הפיצוי הוא אלף שקל בחודש. זה ההפסד העתידי. איך לשלם לו את זה. אם נשלם הכל מקדימים פיצוי לנזק שלא קרה לו. מצד שני רוצים לתת הכל בבת אחת. זו שיטת המשפט. אם אפשר לתת היום אלף שח כפול חודשים כפול 20 שנה. ברור שהבאנו יותר ממה שמגיע לו.
מחפשים מה הערך הכלכליהנוכחי של הכספים העתידיים להם האדם זכאי. לא סיכום אריתמטי.
הסכום המהוון – סכום ההון- אמור להספיק לתשלומים החודשיים למשך כל התקופה שנקבעה או להגיע בסופוה לסך הכל האריתמטי. ההיוון המשפטי מביא בחשבון אורך תקופה ושיעור ריבית בלבד. שיעור ריבית אמור לשקף תשואה ריאלית על השקעה צמודה למדד. בית משפט לא לוקח בחשבון שצעיר ימות קודם אלא פוסק בהנחה שאדם יעבוד עד הפנסיה ויקבל פנסיה עד מותו בגיל הממוצע.
שיעור הריבית קבוע עד 3%. ככל ששיעור הריבית יורד גובה הפיצוי עולה (כי המשמעות שהתובע לא יכול להרוויח הרבה מהכסף במהלך השנים אז מגיע לו יותר).
פעם היו עושים היוון באופן שרירותי לחלוטין, לפני כ-40 שנה. בשלב מאוחר יותר היו מקדמי היוון וריביות היו באזור 7-5%. בשלב מסוים יצא זאדה נ' בכר. עלתה השאלה – יש היוון לפי תקנות הב"ל. לא יתכן להוון לפי 7-5% בזמן שהיוון הב"ל נעשה לפי ריבית של 3%. נטען לאי שוויון מסוים. לצורך פסק הדין היו מנכים לניזוק בבת אחת סכום גבוה כי הריבית הייתה נמוכה, ואילו סך הנזק המהוון היה נמוך בגלל הריבית הגבוהה. נקבע שצריך להשוות ל3%. 536/76 סעדה נ' חמדי – נקבע שהריבית חייבת להיות אחידה. היו נסיונות שונים 2099/94 ציון חיימס נ' איילון (אור) – מגולל את השתלשלות ועלתה שאלה אם לשנות את ה3%.
היום המצב בפסיקה שכל היוון של נזקי גוף הוא על בסיס ריבית של 3% למרות שלא מדובר בתשואה ריאלית. חברת הביטוח היא המרוויחה הגדולה כי ריבית גבוהה – הסכום יותר נמוך וההחזר לב"ל גם יותר נמוך.
האם ללכת לפי ריבית ברוטו או נטו? בפלת"ד ראינו שמנכים 25% מס. ההיוון על בסיס הכנסה ברוטו, את היוון עושים על בסיס הכנה נטו? 

יום רביעי, 13 ביולי 2016

בגצ 5432/03 ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים נגד המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין- עו"ד נועם קוריס

 בגצ 5432/03 ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים נגד המועצה לשידורי כבלים ולשידורי

לווין-  עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק

העותרים טוענים כנגד האישור שנתנה המשיבה 1 לשידור ערוצי ארוטיקה

ופורנוגרפיה בטלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה בלוויין. לטענתם, האישור מנוגד לסעיף

6כה(2) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – החוק), האוסר על

שידורים שיש בהם משום תועבה, כמשמעו בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובפרט

כאלה שעניינם ;הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;. לטענת

המשיבים, יש בפסילת הערוצים משום פגיעה בזכויות יסוד ובאוטונומיה האישית.

לגישתם, אין הערוצים נופלים בגדר האיסור שבחוק, אשר חל על מצבים שבהם

נוהגים בבן אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משלו, ולא נועד לאסור כל הצגת

עירום או ארוטיקה בשידורי הטלוויזיה.


בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) פרשנות הביטוי הרלוונטי לעניין הנדון, כמו גם הקביעה אם

השידורים הנדונים נכנסים למסגרתו, עשויים להיות כרוכים במידה של שיקול-דעת.

עם זאת השאלה הפרשנית, כמו גם עיקר השאלה ה"עובדתית", הינן שאלות

משפטיות. אף כי הרשויות המשפטיות – היועצים המשפטיים של המועצה, וכמובן

היועץ המשפטי לממשלה – רשאיות בהחלט להתחשב בהערכה המקצועית-

התקשורתית של חברי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, הרי שמבחינת

המדינה הסמכות לפרש את החוק ולקבוע את תחולת איסור הקבוע בו על מקרה

(2) קשה לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי מאחר שהחוק

ניתן לפירושים שונים, אזי למועצה נתונה רשות להחליט לפי שיקול-דעתה. קיומן של

אפשרויות פרשנות שונות הינו תחילת המהלך הפרשני המקצועי, ולא סיומו. ככל

ששאלה משפטית פרשנית מסובכת או מורכבת יותר, ופתרונה כרוך במידה רבה

יותר של שיקול-דעת, מומחיות וניסיון מקצועי, כך חשוב שהחלטת המדינה תתקבל

בידי הרשויות המוסמכות שלה בתחום הרלוונטי, הוא המשפט (79ד – ה).

(3) במקרים שבהם קיימת מחלוקת בשאלה משפטית בין המדינה לבין

גורם אחר, המחלוקת תועבר להכרעתו של בית-המשפט. במקרים אלה, דוגמת

המקרה דנן, ההכרעה השיפוטית אינה בגדר ביקורת שיפוטית גרדא על הענייניות

והסבירות של שיקול-הדעת שהרשות הפעילה בשאלה המשפטית, אלא על בית-

המשפט, במסגרת תפקידו המובהק לפרש את החוק, לבחון בעצמו את השאלה

ב. (1) כמה שיקולים תומכים בפרשנות המשיבה 1 לסעיף 6כה(2) לחוק

(להלן – הסעיף): ראשית, פרשנות המשיבה לסעיף מתיישבת עם הגיונו הפנימי.

החוק מפנה ל"תועבה" כמובנה בחוק העונשין, והחוק עצמו קובע את הפרות

האיסורים שבו כעבירות פליליות. ממילא פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות

בזהירות תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית (80ב).

(2) שנית, החלופות האחרות בסעיף אוסרות על הצגה מפורשת של

יחסי-מין קשים או פדופיליה. פירוש מרחיב של החלופה של "הצגת אדם או איבר

מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" ככולל כל הצגה של יחסי-מין או של תכנים

המיועדים לגירוי מיני אינו עולה בקנה אחד עם התכנים הקשים שבחלופות האחרות,

(3) שלישית, יש להתחשב בשינוי שהכניסה הכנסת בנוסח הנוכחי

לעומת הנוסח הקודם של הסעיף. הנוסח הנוכחי השמיט את החלופות של "בדרך של

הצגת יחסים מיניים או בדרך של הצגת מעשים המיועדים לעורר גירוי מיני", שקודם

לכן הצטרפו לחלופה של "הצגת אדם כחפץ זמין לשימוש מיני". מכאן עולה כי לדעת

הכנסת ישנם תכנים שהם הצגת יחסים מיניים או מעשים המיועדים לגירוי מיני

(4) לבסוף, חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, תשס"א-2001 מחיל עצמו

במפורש על משדרי פורנוגרפיה, וממילא הוא מכיר בקיומה של אפשרות חוקית

ג. (1) התוצאה שעל-פיה החוק אינו אוסר על כל הצגה של יחסי-מין או

תכנים המיועדים לגירוי מיני, מתבקשת גם מעקרונות היסוד החוקתיים שלאורם יש

לפרש את החוק. לעניין זה נראה כי שידורים פורנוגרפיים נופלים לפחות בגדר שתי

זכויות יסוד: חופש הביטוי וחופש העיסוק. בבחינת הזכות לחופש הביטוי נקודת

המוצא היא שכל ביטוי, יהיה תוכנו אשר יהיה, "מכוסה" על-ידי ההגנה החוקתית.

הביטוי הארוטי והפורנוגרפי – ובכללו אף כל תיאור של אקט מיני, קל כקשה – אינו

שונה בהקשר זה. הוא חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את

(2) גישה מרחיבה זו להיקפו של חופש הביטוי הולמת במיוחד את המשפט

הישראלי, שבו ההגנה על זכויות היסוד אינה מוחלטת. הפרשנות המרחיבה לחופש

הביטוי אינה מכריעה באיזון בינו לבין זכויות ואינטרסים אחרים אלא אך מאפשרת

איזון כזה, כך שהדיון מתמקד במידת ההגנה הניתנת לזכות. שאלה זו נבחנת על

יסוד המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני-

האדם, קידום ההליך הדמוקרטי והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת. אכן,

ספציפי נתונה ליועצים המשפטיים (79ב – ג).

ולהכריע בה

(79ה – ו).

שעל שידורם נקבעה סנקציה דומה, ואף מייתרן למעשה (80ד).

שאינם נופלים לגדר איסור ה"החפצה" (80ה – 81א).

לשדרם.

השיח הציבורי ומשפיע על העמדות המשתתפות בו (81ג – ז).

25

הערך החברתי של הביטוי ביצירה הפורנוגרפית הוא נמוך, וככלל הוא אמצעי נחות

להעברת מסריו ועמדותיו. פורנוגרפיה אף עלולה לפגוע ולהזיק, ועל-כן היא זקוקה

לעתים לריסונו של הדין הפלילי. בכך היא דומה לביטוי הגזעני, הכלול אף הוא

בחופש הביטוי. אך הנזק שבביטוי אינו מוציא אותו, ככלל, מגדר חופש הביטוי (82ג

(3) בהתאם, גם ההגנה החוקתית על חופש העיסוק המעוגנת בחוק-יסוד: חופש

ד. (1) אל מול זכויות יסוד אלה עומדים כמה שיקולים העשויים להתנגש

בהן. שיקול בולט הוא האינטרס הציבורי להגנה מפני פגיעה ברגשות. לעניין זה

השאלה הינה אם הפגיעה היא "קשה, חמורה ורצינית". בבחינת עוצמת הפגיעה יש

להתחשב בטיבה של הפגיעה ובמקורה. הבדיקה אינה מתמקדת בעוצמת סבלם

האישי של הנפגעים, אלא היא נגזרת מההשקפות הנורמטיביות של החברה בהנחה

כי עצם השידורים גורמים לפגיעה ברגשות. עם זאת ככלל הנחשפים לתוכני

השידורים אינם "קהל שבוי". אין חובה או כורח לצפות בשידורים, אלא ההפך הוא

הנכון – יש צורך בפעולה אקטיבית ומודעת כדי לעשות כן. במצב עניינים זה פוחתת

רמת ההגנה מפני הפגיעה. המסקנה היא אפוא כי בפגיעה ברגשות כשלעצמה

המיוחסת לקיומם של השידורים אין כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש

(2) בליבת הזכות לכבוד מצויה הגנה מפני השפלה. עם זאת שאלה לא

פשוטה היא אם כבוד האישה נפגע עקב שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בכבלים

ובלוויין, שכן אף בסוגיית הנזק שבתעשיית הפורנוגרפיה בכללותה קיים ויכוח ער.

ניתן להניח כי שידורים פורנוגרפיים אכן פוגעים בכבוד האישה. עם זאת גם הזכות

לכבוד אינה זכות מוחלטת, וממילא הנחה זו מובילה לבחינת האיזון החוקתי בין זכות

האישה לכבוד לבין הזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק (84ז – 85ב, ד – ה).

(3) על האיזון החוקתי להיעשות על רקע המציאות החברתית הקיימת, המגלמת

את השקפות החברה באשר למותר ולאסור בה. אין להתעלם מכך שפורנוגרפיה

הינה חוקית וזמינה במכלול מדיומים זולת טלוויזיה בכבלים ובלוויין. במצב עניינים זה

הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת של שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בטלוויזיה

בתכנים קלים יחסית אינה יכולה להיות קשה במיוחד. נוסף על כך פרשנות מרחיבה

של האיסור שנקבע בחוק, שתסטה במידה ניכרת מן הנורמות החברתיות

המקובלות, תפתח פתח רחב לפסילת תכנים מיניים רבים המשודרים במכלול ערוצי

הטלוויזיה, הכבלים והלוויין. יש להיזהר מפני חזרה לימי העבר של צנזורה

אינטנסיבית, שקשה ליישבה עם חברה דמוקרטית ופתוחה, המכבדת את זכויות

ה. (1) מקום שבו זכות חוקתית מתנגשת באינטרס שאינו בעצמו בגדר זכות

חוקתית חלה דרישה למידתיות, כלומר לאיזון אנכי. המידתיות כוללת התאמה בין

האמצעי הפוגע לבין מטרת הפגיעה, בחירת האמצעי שפגיעתו בזכות היא הפחותה

וקיומו של יחס סביר בין התועלת שבהגשמת אותה התכלית הראויה לבין הנזק

מהפגיעה בזכות. לעומת פיסקת ההגבלה השואפת למזער את פגיעת האינטרס

בזכות, בהתנגשות בין זכויות יש לשאוף, על-ידי ויתור הדדי, להפחית את הפגיעה

(2) פרשנות המשיבה 1 הינה פרשנות נכונה, שכן היא מגשימה את

האיזונים החוקתיים הנדרשים. היא מגשימה את האיזון האנכי בכך שההגנה מפני

פגיעה ברגשות, שאינה בעצמה זכות יסוד והמבטאת אינטרס ציבורי בעל משקל

מוגבל, נעשית על-ידי פגיעה מידתית בזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק. כך אין

איסור מוחלט על השידורים, אלא באיסור נכללים אך תכנים קשים תוך שבמסגרת

שיקול-דעתה הטילה המשיבה 1 הגבלות על שעות שידורי הערוץ, על אופן שיווקו

ומכירתו ועל ההיחשפות אליו. פרשנות זו אף מגשימה את האיזון האופקי, שלפיו

הזכויות משני צדי המתרס נסוגות, שכן המשדרות אינן יכולות להגשים את זכותן

לחופש ביטוי ועיסוק באופן מלא, ומנגד נסוגה גם הזכות לכבוד בכך שהשידורים

אינם נאסרים, ומותרים לשידור תכנים "קלים" יחסית בכפיפות למגבלות שהוזכרו

ו. (אליבא דשופט מ' חשין): האמירה כי הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו

של חופש הביטוי – לאמור, כי חופש הביטוי כולל גם את הביטוי הפורנוגרפי – אינה

אמירה מובנת מאליה. אכן לכל אדם זכות ביטוי, כל עוד הכוונה היא לזכות מסוג

– ד, ו).

העיסוק פורסת חסותה על תעשיית הפורנוגרפיה (83א – ב).

העיסוק שאינה מתחייבת מלשונו הברורה של החוק (83ד, 84א, ג, ו).

האדם (85ו – 86א).

בזכויות העומדות בכל צד של המתרס. זהו איזון אופקי (87ו – 88א).

(88ג – ה).

26

החופש וההיתר. לכל אדם גם אינטרס להביע עצמו בכל דרך הנראית לו, ובלבד

שיהיה ידוע כי אינטרס זה יבוא בשוק האינטרסים, ועשוי הוא להתנגש באינטרס

נעלה הימנו. קשה לקבל כי הפורנוגרפיה, בעיקר הפורנוגרפיה הקשה, הגזענות,

ההסתה, ההמרדה ושאר רעות-מראה כמותן, תיכנסנה אל זירת המאבק באינטרסים

ז. (אליבא דשופט י' טירקל): אפילו מכוסה הביטוי הפורנוגרפי על-ידי הזכות

לחופש ביטוי, ניתן הוא להגבלה. המשיבה 1 פירשה את ההוראה שבחוק – "הצגת

אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" – כ"חלה על מצבים בהם נוהגים בבן

אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משל עצמו, ולא בכל מקרה בו הצגת האדם

נועדה לעורר גירוי מיני או שאדם מוצג בהקשר מיני". ספק גדול אם זאת הפרשנות

הראויה. אולם אפילו מפרשים את ההוראה כחלה על כל מקרה של הצגת אדם

בהקשר מיני, הרי למשיבה 1 שיקול-דעת כיצד מיישמים את ההוראה, ולפי החלטתה

אין בשידורים האמורים משום שידורים הנכללים במסגרת השידורים האסורים בחוק.

בשיקול-דעת זה אין מקום להתערב, מן הטעם שלפי הכללים המקובלים בית-

המשפט לא ישים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המינהלית שעליה

הוטלה החובה להחליט בדבר. אכן, קיימים ספיקות גם לגבי החלטתה של המשיבה

1 בדבר יישומה של ההוראה, אך כאמור לעיל לא די בכך כדי להתערב בהחלטתה;

קל וחומר שאין מקום להתערב משהמשיבה 1 הגבילה בהחלטתה את השידורים

בהגבלות העושות את הצפייה בשידורים לעניין שבצנעה (94ד – ז, 95ב – ה).

4. בג"צ 2753/03- עו"ד מיכאל קירש נגד ראש המטה הכללי של צה"ל- בעת

ההיערכות למתקפה האמריקנית על עירק בשנת 2003 קם חשש לירי טילים על-ידי

עירק לעבר ישראל, לכן החליטו רשויות הממשלה, השידור והצבא (להלן –

המשיבים) להפקיע את כל שידורי הטלוויזיה והרדיו וכן ערוצי הכבלים, הלוויין

וערוציהם של בעלי הזיכיון (ערוצים 2 ו-10) לפרק זמן של עד 15 דקות ואף יותר

לאחר ירי טיל ובהישמע אות האזעקה על-מנת להדריך את הציבור כיצד יש לנהוג.

לטענת העותרים, החלטת המשיבים בדבר ההשתלטות המלאה על ערוצי השידור

חורגת מן ההיתר הנתון למשיבים בחקיקה לעניין היקף סמכותם לשדר הודעות

לציבור, וההחלטה אינה מידתית והיא אף חורגת ממיתחם הסבירות. מנגד טוענים

המשיבים כי ההחלטה להפקיע את השידורים נועדה להציל חיי אדם וכן כי העניין

שיש לציבור הצופים בתקופת מלחמה לצפות בערוצים זרים מחייב ביתר שאת

להביא את כלל האוכלוסיה לצפייה בדברי דובר צה"ל, אשר נועדו להציל חיים.

חברתיים אחרים וכתר מלכות של חופש הדיבור על ראשן

(92ה, 93ב – ד).

יום ראשון, 10 ביולי 2016

עו"ד נועם קוריס - מאמרים ופוסטים מעולם המשפט...

יום שלישי, 5 ביולי 2016

עו"ד נועם קוריס כותב על סוגי חשבונות בנק...


סוגי חשבונות בנק

העסקאות הבנקאיות
העסקה הבסיסית היא פתיחת חשבון ואין אדם וגוף שלא פותח חשבון בנק ואין לו ניסיון מסוים בתחום זה אולם ניתן להגיד שרוב רובם של האנשים חותמים על החוזה בלי לקרוא ובוודאי שלא להבין. ישנם חשבונות בנקים שונים: חשבון משותף, חשבון עסקי, חשבון יחיד, חשבון נאמנות ועוד. הדבר המבדיל ביניהם הוא - מי בעל החשבון ? יש חשבון יחיד ויש חשבון משותף למס' אנשים, יש חשבון שהוא עו"ש ויש חשבון שהוא "סגור". כאשר מתעוררת שאלה על חשבון בנק צריך לבדוק באיזה סוג חשבון מדובר. וצריך לסווג את סוג החשבון מכיוון שכל חשבון כפוף לדינים מיוחדים.
חשבון עובר ושב (עו"ש) החשבון המקובל הוא חשבון עו"ש. לפי סעיף 13 לחוק הבנקאות (רישוי) לבנק יש מונופול לסוג חשבון זה.  כמו כן, לפי סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) יש לבנק חובה לפתוח חשבון כזה. עפ"י סע' 11 לחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 - בנק לא יפתח חשבון בלי לקבל פרטי זיהוי של הלקוח. בעקבות חוק זה נקבעו תקנות המחייבות את הבנקים לגבי הפרטים שצריך לקבל מהלקוח. תקנה 3 מחייבת את הלקוח לעדכן את הפרטים שלו.
בטופס פתיחת החשבון מגדירים השותפים את היחסים שבינם לבין הבנק, ובמיוחד את הדרך למתן הוראות תשלום: או ששני הצדדים נותנים הוראה או שכל אחד מהצדדים נותן.
הסיכונים בפתיחת החשבון הם לבנק ולצדדי ג'.
הסיכון לבנק - בדרך כלל פותחים חשבון בנק לתקופה ארוכה ולכן הבנק צריך להיזהר עם מי הוא מתחיל לנהל את החשבון.
סיכון לצד ג' - לעתים אדם גונב מאחרים. כלומר, אדם גונב שיקים שנמשכו לטובת המעסיק ומזייף את חתימת היסב של המעסיק על גב השיק ומפקיד את השיק בחשבונו. הבנק שקיבל את השיק מזכה את החשבון ומחייב את החשבון של בעל השיק. ולכן יש כאן סיכון בפתיחת החשבון.
וכן כאשר יש סוגיה של העברת כספים ומלבינים הון ועל כך ניתן חוק מיוחד בשנת 2002.
חשבון משותף חשבון משותף הוא חשבון שיש בין בני-זוג וכן אצל שותפים עסקיים. הפסיקה בנושא החשבון המשותף היא עניפה ורבה. חשבון משותף הוא חשבון שיש בו יותר מבעל חשבון אחד. הכוונה היא שיש שני בעלי חשבון לפחות, אם יש חשבון של יחיד שיש בו יפוי כח לאדם נוסף, זה לא נחשב חשבון משותף.
מבחינה משפטית, כאשר יש חשבון משותף של ארבעה אנשים. במבנה כזה כל אחד מהם בקשר משפטי עם הבנק. כמו כן, כל אחד מהם מקבל שירות מהבנק ולכן כל אחד מהם הוא לקוח.
דבר נוסף, איננו יודעים מי הפקיד ולמה, מדוע השותפות וכו'. ובמקרה כזה יש יחסים פנימיים שלא מוכרים לבנק ולמשפטן. ולכן יש 2 מסלולים שונים:
1.         המסלול בין כל אחד מבעלי החשבון והבנק.
2.         המסלול הפנימי הנסתר - בין כל אחד מבעלי החשבון לבין עצמם.
בדרך כלל, הטופס הבנקאי לא עוזר לנו לגלות דברים. אלא רק כיצד לנהל את החשבון, האם כל אחד יכול ליתן הוראות בנפרד או שכולם ביחד וכו'. אבל אין לנו מושג מה הולך בינם ובין עצמם.
הבעיה מתחילה כאשר יש סכסוך בין בעלי החשבון ולעתים לאחר תקופות ארוכות של שותפות. כאשר הדבר מגיע לבית המשפט צריך לפסוק.
כיצד ניתן לפסוק כאשר התשובה קשורה לתהליכים שבתוך המעגל הפנימי-הנסתר ?
השאלה הזו חשובה לצדדים כאשר יש פירוק השיתוף, חשובה ליורשים וכן חשובה גם לנושים של אחד מבעלי החשבון. כמו כן, השאלה מתעוררת גם במצב כאשר אדם קיבל אשראי בחשבון אחד והבנק רוצה לקזז את יתרת הזכות שקיימת לו בחשבון אחר בו הוא שותף עם אחרים.
כמו כן, לפעמים מקבל הבנק גם הוראות סותרות משני בעלי חשבון. אחד אומר להעביר כסף ושותף אחר מתקשר עוד לפני ביצוע ההעברה ומבקש לבטל את ההעברה. כמו כן, יכול להיות שאחד מבעלי החשבון נותן הוראות לשינוי תנאי בניהול החשבון ולהגביל בכך שותף אחר.
בבית המשפט העליון מוצגים שלוש עמדות לשאלה האם פתיחת חשבון משותף מקיימת חזקה שכל בעלי החשבון שותפים ביתרה:
1.         אין כל מסקנה שניתן להסיק מסקנות ברורות מעצם מפתיחת החשבון המשותף. שכן לפעמים אנשים מפקידים כספים לצורך מטרה כלכלית משותפת אולם יתכן שרק אחד מפקיד והוא מנהל את החשבון כשלוח של השותף האחר בחשבון. לדוגמא: כאשר מדובר באדם זקן או חולה.
2.         השופט אשר - עצם פתיחת החשבון המשותף יכול ליצור חזקת שיתוף קניינית.
3.         השופט ויתקון - כאשר בבני זוג יש את חזקת השיתוף הזו אולם לא כאשר מדובר בזרים.

לדעת המרצה הקו הראשון הוא הנכון שכן לא ניתן להסיק מסקנות מעצם פתיחת חשבון משותף, ומדוע ? הניסיון מלמד שלפעמים יש שותפות בין בני זוג או שותפים עסקיים אולם לא חסרים פסקי דין שאדם זקן או חולה מצרף קרוב משפחה לצורך ניהול החשבון, כאשר למעשה האדם האחר לא הפקיד כלום. היו מקרים בהם לאחר מותו של בעל חשבון אחד פונה לבנק בעל החשבון האחר וטוען לזכות במחצית היתרה בחשבון בגלל החשבון המשותף.
ואז בא העזבון של בעל החשבון האחר עם הוכחות שהאדם האחר לא הפקיד שום דבר ורק ניהל את החשבון עבור המנוח.
לאחר פסיקת בית המשפט העליון בפס"ד סאלי שעצם פתיחת החשבון יכולה ליצור את חזקת השיתוף, ניתנו פסקי דין שקבעו כי עצם פתיחת החשבון יוצרת את חזקת השיתוף.
לכן, לדעת המרצה, אי אפשר להסיק מסקנות ברורות מעצם פתיחת החשבון וזה הקו שמוביל כיום את בתי המשפט.
המוריש, שפר, העביר את חשבונותיו הבנקאיים לחשבון משותף עם סאלי, קטינה. ואז הוא מת. לטענת בא-כוח המערערת ניתן לראות בכך צוואה או מתנה לאלתר.
פה"ד:
שלילת אפשרויות לפירוש המצב:
  • מתנה לאחר המוות – לא מוכר ע"י חוק הירושה.
  •  צוואה – לא ניתן לראות בטפסי הבנק כצוואה כנדרש ע"פ חוק.
  • "זכות ההיוותרות בחיים של שותף" – באנגליה, בה משמעות השיתוף היא שהכל שייך לכולם (ולא כמו אצלנו, שלכל אחד חלק בנכס המשותף) אם אחד השותפים מת הנכס נשאר של שאר השותפים, כך הרכוש אמור לעבור לילדה, אולם אין במשפטנו קיום לכלל האנגלי בדבר  בחשבון בנק.
אבל רצונו של המת היה ברור - הכוונה הברורה של מר שפר הייתה, שבמועד הפטירה שלו, החשבון יעבור לבעלות של סאלימה עושים ע"מ למלא משאלתו? פירוש לגיטימי המקיים את רצון המת: חשבון בנק משותף כהענקת מתנה. כאשר בעל חשבון בנק הופך חשבון שהיה שייך לו לחשבון משותף לו ואחרים, הריהו מעניק בכך מתנה לאותם אחרים. אין בחוק המתנה דבר שיאסור על נותן מתנה לערוך הסדר שלפיו תהיינה לו ולמקבל המתנה זכויות דומות בדבר המתנה.  באמצעות הענקת מתנה לאלתר ניתנת זכות למחצית של "יתרת חשבון בנקאי", כשיתרה זו עשויה להשתנות מדי פעם. במקרה דנן ניתן להסיק את כוונת המוריש להעניק למערערת מתנה לאלתר.  כאמור, ביהמ"ש מעדיף אפשרות ביניים: מדובר בשיתוף בבעלות של חשבון הבנק שנעשה ע"י הענקת מתנה, ואם יש פה שיתוף בבעלות, חזקה שהכספים מחולקים חצי-חצי, כל עוד לא נקבע אחרת. לכן, אם במועד הפטירה יש 100 אלף, אז 50 אלף שייכים לסאלי ו- 50 אלף שייכים ליורשים של שפר. כאשר גם לנותן וגם למקבל הזכות להעביר לבנק הוראות תשלום ללא צורך בהתערבותו של אחר, אפשר לראות זאת כמתנה על תנאי. והוסיף כי אין סעיף שאוסר על נותן מתנה להיות שותף עם מקבל המתנה, - בדבר המתנה. לו ולמקבל תהיינה זכויות דומות בדבר המתנה.
גב' סלי טענה שעוד בחייו של המנוח הוא גילה את כוונתו לתת והיא גילתה את כוונתה לקבל ולכן נחתם חוזה מחייב. הפסיקה קבעה שבמקרה כזה יש לפנות לחוק המתנה ולבדוק על פיו מה נדרש על פי החוק כדי ליתן מתנה.
כן צריך לבדוק מהי "מתנה" - מתנה זה חוזה שבאמצעותו אנחנו מעבירים בעלות מאחד לאחר. כאשר אדם טוען שקיבל כסף במתנה ומתברר שהנותן שמר לעצמו את הזכות לנהל את החשבון באופן עצמאי, ובית המשפט פסק שאם אחד מבעלי החשבון שומר לעצמו את הזכות ליתן הוראות נפרדות לבנק המשמעות הקניינית היא שהמתנה לא נגמרה שכן הבעלות לא עברה באופן מוחלט לאדם האחר. ולכן, המסקנה היא שקשה לתת מתנות דרך חשבון בנק משותף. ומתן מתנה שכזו צריכה להיות או בהעברת הבעלות על החשבון או בנתינת הוראה המגבילה את שימוש בעל החשבון הראשון בחשבונו. בין סלי ובין המנוח הוסכם כי כל בעל חשבון מוסמך ליתן הוראות לבנק בנפרד. לכן המנוח, למרות כוונתו המאד רצינית ליתן את הכסף לסלי, לא השתמש באמצעים הטכניים הדרושים על פי חוק המתנה כדי לבטא את רצונו.
כאשר מדובר במתנה בחיים צריך להבחין בין שני סוגים של מתנות בחיים:
מתנת הקרן - כאשר האובייקט של המתנה היא היתרה בחשבון. כך בפרשת סאלי.
מתנת זכויות - בחוק המתנה מדובר גם על מתן זכות. הדבר חשוב כאשר אין ספק שהאדם בפס"ד סלי נתן לגב' סלי במתנה את הזכות למשוך כספים והיא קיבלה את האפשרות לנהל את החשבון באופן עצמאי ולכן יכלה להוציא כספים ולהשתמש בהם. האם היא קיבלה את הזכות למשוך את הכל ? סביר מאד להניח שהמנוח לא התכוון לכך, שכן הוא רצה גם לשמור על האינטרסים שלו.
כתוצאה מזה, לא תהיה בעיה משפטית לעניין מתן הזכות במתנה אבל כן תהיה בעיה משפטית לשאלה של מתנה על היתרה.
יש לפנות לחוק המתנה הקובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. נשוא המתנה הוא הפקדון עצמו או חלקו או הזכויות למשיכה ולמתן הוראות תשלום אחרות בבנק. לפי סעיף 6 יש צורך בהסכמת מקבל המתנה. די שהשותף לחשבון יחזיק בפנקס שיקים או במסמך אחר המאפשר לו להשיג כספים מופקדים כדי למלא את דרישות סעיף 6.
מתן מתנות לאחר המוות בפס"ד סאלי ברור שהוא רצה לתת את היתרה לגב' סאלי לאחר מותו. הם חתמו על תנאי שלאחר מות אחד מהם הבעלות עוברת לאדם השני. העזבון טען שגם לאחר מותו גב' סאלי לא קיבלה את היתרה שכן כדי לתת מתנות לאחר המוות חוק הירושה בסעיף 8 דורש צוואה והטופס הזה הוא לא צוואה. השופט אשר קבע שעצם פתיחת החשבון המשותפת יוצרת חזקת שיתוף קניינית.  יש בעיה בקביעתו של כב' השופט אשר שכן קביעתו שיש לחלק את היתרה בחלקים שווים בין העזבון ובין גב' סאלי.
השופט אשר קובע שיש לחלק את היתרה בחלקים שווים מהסיבות הבאות:
1.         עצם פתיחת החשבון המשותף יוצרת את חזקת השיתוף.
2.         לפי סע' 9(ב) לחוק המיטלטלין אם יש סכסוך בין שותפים יש לחלק את המיטלטלין בחלקים שווים.
הטענות הללו יכולות להיות שלא נכונות, מהסיבות הבאות:
1.         אי אפשר לקבוע באופן כללי שפתיחת חשבון משותף יוצרת חזקת שיתוף מיוחדת.
2.         סעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין יוצא מנקודת הנחה שמדובר בשותפים שכל אחד תרם את חלקו במיטלטלין. ובמקרה של פס"ד סלי ברור שסלי לא תרמה בכלום לחשבון.
אין שום ספק שהחוק דורש צוואה ושהטופס שעליו חתמו הלקוחות זה לא צוואה. וכאן הבנק הטעה את הלקוחות ונתן להם לחתום על טופס לא חוקי.
כמו כן, לא הייתה שום מחשבה שהאישה תקבל חצי. שכן לא לזה התכוונו המנוח וגב' סלי.
המרצה סובר שצדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע שאין מתנה בחיים של היתרה ואין מתנה לאחר המוות מכיוון שלא הייתה צוואה. במקרה זה היה צריך לתבוע את הבנק על הנזק שנגרם לה בגין רשלנות חמורה - והנזק שנגרם לה הוא הפסד העזבון.  סעיף זה שעליו חתמו הצדדים קרוי גם בשם "סעיף ההישארות בחיים" וזה מתורגם מהמשפט האנגלי- אמריקאי. בשנת 1976 המחוקק נכנס לתמונה ותיקן את פקודת הבנקאות (רישוי) 1941 והוסיף שם סעיף 13א.  סעיף זה קובע שאם הלקוח חותם על סעיף "ההישארות בחיים" יעמוד התנאי בתוקפו גם לאחר הפטירה.
המשמעות של הסעיף הזה היא פשוטה מאד - שאם אחד מבעלי החשבון הולך לעולמו והצד השני מבקש להוציא את כל הכסף, הבנק מוגן על פי דין והעזבון לא יבוא בטענות כלפי הבנק.
אבל, זה לא מסדיר את המסלול הפנימי בין עזבון המנוח ובין בעל החשבון שמשך את הכסף.
בכל מקרה, מאחר ומכלול החזקות הן לחלוקה שווה בשווה של כספים הנמצאים בבנק, ומאחר והבנק אינו יכול לדעת מה היחסים שבין השותפים, כי אז – כל שותף הטוען שחלקו יותר ממחצית ולכן אסור לעקלו למשל, - צריך להוכיח זאת. גם במות השותף לחשבון – הטוען לבעלות על כולו – עליו נטל ההוכחה, בין במסמכים ובין בצו ירושה/ צו קיום צוואה.
שאלות אחרות ומתנה אם החשבון ממשיך להיות מנוהל גם למטרות אחרות – בענין שוורץ נ' שוורץ ביהמ"ש לא הכיר בגמירת מתנה שבעל נתן לאשתו, מאחר שהוברר כי הכספים הופקדו לא רק לצורך מתן מתנה אלא גם כדי להקים קרן באמצעותה רצו בני הזוג להבטיח את קיומם.
מה עושים כאשר בנק מקבל מבעלי החשבון הוראות סותרות ? במקרה זה יש לבנק חובת נאמנות כלפי כל אחד מבעלי החשבונות וכיצד ינהג ?
איזקסון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ מדובר בחשבון משותף של בני זוג כאשר כל אחד מבני הזוג רשאי ליתן הוראות בנפרד. הבעל היה בארה"ב ונתן הוראה להעביר את הכסף לחשבון מסויים, זה היה בזמן מלחמת יום-כיפור ובגלל זה הבנק לא קיים את ההוראה שניתנה ע"י הבעל.
האישה, בינתיים, ביקשה שלא להעביר את הסכום לחשבון האחר וכן למנוע מהבעל לבצע פעולות לבד. הבנק בחר לבצע את בקשת האישה וקיים את הוראת האישה. הבעל הגיש תביעה לבית המשפט, כשהגיע הנושא לבית המשפט העליון נתן השופט ויתקון פסק-דין שלפיו הבנק צדק בכך שקיים את הפעולה השנייה. שכן, לדעת השופט ויתקון, האישה שנתנה הוראה לבנק שהבעל לא יכול לעשות פעולות לבד בחשבון ובכך היא, למעשה, מבטלת את יפוי הכח שנתנה לבעלה בניהול החשבון ולאחר שהיא מבטלת את הרשאת הבעל - הבנק לא יכול לבצע את הוראת הבעל.
לדעת המרצה השופט ויתקון טועה. מהסיבות הבאות:
1.         הוא קובע באופן כללי שבכל חשבון משותף יש מעין יחסי שליח ושלוח. אולם אנחנו יודעים שכאשר החשבון משותף מדובר במצבים שונים שיתכן והם שותפים ולא ביחסי שליח ושלוח.
2.         השופט ויתקון קבע שהאישה ביטלה את ההרשאה וביטלה את השליחות. לפי חוק השליחות סעיף 14 נקבע כיצד מסיימים שליחות. אבל סעיף 17(ב) קובע כיצד מסיימים שליחות כאשר השליחות הדדית. ובחשבון משותף כמו באיזקסון יש שליחות הדדית ואז אדם לא יכול לבטל לבד את השליחות אלא ביטול השליחות צריכה להיות בהסכמה הדדית.
לכך יש שתי אפשרויות:
1.         להכין הסדר מראש הקובע לבנק איך להתנהג כאשר יש הוראות סותרות.
2.         כאשר אין הסדר מראש- התשובה תלויה הרבה בנסיבות. התשובה הכי קלה לבנק היא להקפיא את החשבון עד שכל הצדדים יחליטו בינם ובין עצמם איך לנהוג. יתכן שהבנק יבין שהפיתרון הזה עלול לפגוע קשות בצדדים יתכן ויחליט ללכת לפי הוראות בעל חשבון אחד ולא אחר לפי הצרכים של בעלי החשבון או שיקול אחר, וכמו יתכן והבנק יחליט להקפיא את החשבון ויבקש צו מבית המשפט ובינתיים יתן הלוואה לאחד מבעלי החשבון.
המסקנות הן שטוב שתהיה עירנות כלפי מצב כזה ולקבוע הסדר מראש בין הבנק לבין כל בעלי החשבון.
חשבון משותף בין בני-זוג בין בני זוג יש חוק של שיתוף ממון בין בני זוג ועל הבנק להתחשב בחוק זה. אחת הבעיות שעלולה להתקיים קשורה לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג. כאשר אין הסכם ממון בין בני-זוג קובע שיש לחלק את הרכוש בחלקים שווים עם סייגים מסוימים. לפעמים מתוך יחסי אמון אנשים מפקידים משכורות, ירושה, מתנות וכו' לאותו חשבון משותף וכאשר צריך לפרק את החשבון השאלה היא שאלה קניינית - כמה שייך לכל אחד. בסעיף 8 לחוק יחסי ממון יש אפשרות לבית המשפט לחלק את היתרה בחשבון תוך הפעלת שיקול דעת. מאחר וברמה עקרונית הם שותפים, קיימת חזקה עקרונית שהכספים הם חצי-חצי. לכך- יש לצרף את חוק יחסי ממון בין בני זוג, כדי לבדוק האם יש ביניהם הפרדת רכוש.  בן זוג יכול גם להוכיח כי הכסף היה שייך לו לפני הנישואין וכי השם של בן הזוג השני הוסף לאחר מכן למטרות טכניות.
זכות הקיזוז בחשבון משותף בין בני זוג, כל אחד מפקיד את משכורתו וחשבון זה ביתרת זכות. כמו כן, יש לאיש חשבון נוסף שהוא חשבון יחיד ובחשבון זה הוא חייב כספים לבנק.  הבנק רואה שהאיש לא מצליח לכסות את החובה בחשבון היחיד.  כאשר מדובר בחיובים הדדיים, יש הדדיות והגיע מועד פירעונם. האם מותר לבנק לקזז לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) את יתרת החובה בחשבון אחד מהיתרה בחשבון אחר ?
התפיסה המהותית- תפיסה זו מהותית שכן לוקחת בחשבון את המצב של פותחי החשבון הנ"ל, שהם בני זוג.
טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה בפס"ד זה השופט בזק פסק שזכות הקיזוז של הבנק אפשרית בנסיבות אלה תוך כדי התייחסות להיבט הקנייני של החשבון המשותף. ההיבט הקנייני הוא שיש לחלק את היתרה בחלקים שווים ולכן ניתן לקזז רק מחצי היתרה שיש בחשבון המשותף.
התפיסה הפורמאליסטית- תפיסה זו פורמאליסטית שכן לוקחת את החוק ככתבו ומתעלמת מהמציאות הקיימת במקרה של בני-זוג והיחס לחוק יחסי ממון בין בני-זוג.
גיברשטיין נ' גיברשטיין ציין כב' השופט גולדברג כי בצד חזקת השיתוף מכירה הפסיקה גם ב"חזקת שיתוף בחובות":  "אכן, נפסק, כי מקום בו ישנה חזקת שיתוף, כי אז גם חזקה על החובות שהם חובות משותפים, עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כן בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותן כחובות משותפים" נושה של חייב רשאי להפרע רק כדי חלקו היחסי של החייב בנכס המצוי בבעלות משותפת. בפס"ד זה הועמדה להכרעת ביהמ"ש השאלה האם הבנק זכאי לגבות את חוב האישה מחלקו של הבעל בכספים. ביהמ"ש חזר על ההלכה בדבר חזקת שיתוף בחובות המקבילה לחזקת השיתוף בנכסים, אולם החליט שלא להחילה במקרה הנ"ל משום שחוב האישה הוגדר כ"מניפולציה כספית" - "פעולה חריגה של האישה", אשר נכנס לגדר החובות החריגים שעליהם לא חל הכלל של שיתוף בחובות. כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, הוא לא יהיה שותף לרווחים בלבד, אלא יישא גם בהפסדים ובהוצאות. (2) חזקת השיתוף בחובות מוגבלת לחובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים,יש להוציא חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק. (חריג לאחריות משותפת)  לכה היא כי על חובות בעלי אופי אישי מובהק – כגון הוצאות על רכוש פרטי נפרד – לא תוחל הלכת השיתוף בנכסים, ובן זוגו של הצד החייב לא יידרש לשאת גם הוא בתשלום חוב זה
באומל משה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ בפסקי דין אלו שופטי בית המשפט העליון לא התייחסו לסוגיה הקניינית. בית המשפט התייחס לסעיף 59(ב) לחוק החוזים חלק (כללי), סעיף זה מתייחס למצב של ריבוי נושים וקובע שכאשר יש ריבוי נושים כל אחד יכול לבקש את קיום החיוב במלואו. בחשבון משותף בני-הזוג הם נושים לבנק.  לאור סעיף 59(ב) לחוק הגיע בית המשפט לקביעה שאם כל נושה יכול לבקש את כל החוב כך גם הבנק, בנעלי הנושה, יכול לקחת את כל היתרה מהחשבון המשותף כדי לכסות את החוב בחשבון היחיד, ומבלי להתייחס לצד הקנייני של כל אחד מבעלי החשבון המשותף. זכות הקיזוז של הבנק כלפי לקוחו מוכרת היטב בפרקטיקה הבנקאית היומיומית המקובלת. כאשר באופן כללי ניתן לקבוע, כי לקוח המנהל חשבון בנק שיתרתו חיובית, והוא חייב כספים לבנק - עקב ניהול חשבון נוסף או מסיבה אחרת, זכותו של הבנק לקזז את החיובים ההדדיים שבינו לבין לקוחו. השאלה המתעוררת בעניינינו היא: מה הדין לעניין זכות הקיזוז של הבנק כאשר המדובר בחשבון משותף של גוף מסויים כאשר יתרת החשבון המשותף היא יתרת זכות ויתרת החשבון ליחיד של אחד מיחידי הגוף היא יתרת חובה? ניתן לקבוע ככלל, כי הסדר הקיזוז הנוגע לחשבונות משותפים הוא זה הנקבע באופן חופשי ע"י הצדדים לחוזה והם רשאים להתנות בכל הנוגע להסדר זה. ישנן שתי תפיסות לעניין זכות הקיזוז של הבנק: התפיסה הראשונה מבוססת על תנאי ניהול החשבון המשותף, והשניה כרוכה בקביעה המהותית של זכויות בעלי החשבון על הכסף המופקד.
ע"פ התפיסה הראשונה, שהיא המקובלת, הבנק חופשי להפעיל את זכות הקיזוז כל אימת שבעל החשבון המשותף שהוא גם בעל החשבון ליחיד יכול לתת הוראת תשלום לבנק בנפרד וללא התערבותו של הצד האחר. הגישה הזו אינה מבוססת על קריטריון פורמלי בלבד הנוגע לתנאי ניהול החשבון, אלא על קריטריון מהותי הכרוך בזכויות הלקוחות על הכסף המופקד. על כן, ע"פ תפיסה זו, גם אם תנאי ניהול החשבון קובעים כי על הבנק למלא הוראות תשלום ע"י הסכמת שני בעלי החשבון הבנק לא מאבד את זכות הקיזוז הנתונה לו.  לפיכך הבנק רשאי לפרוע את הסכום המגיע לו כולו לידי כל אחד מהשותפים, וממילא זכאי הוא לקזז כנגד חוב של אחד מהם את יתרת החשבון כולה. על מקרה כזה נאמר, כי כשם שנטל על עצמו כל שותף את הסיכון שחברו יעשה בחשבון כבתוך שלו, כך צריך הוא לקחת בחשבון את האפשרות שכל סכום המצוי בחשבון יזקף כנגד חוב של השותף האחר. בסע' 8 לתנאי ניהול החשבון (נספח ג' להמרצת הפתיחה), נקבע במפורש כי הבנק יהיה רשאי בכל עת: "לקזז כל סכום מהסכומים המגיעים כנגד סכומים המגיעים ללקוחות מהבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם וכן יהיה רשאי לחייב כל חשבון של הלקוחות בסכום כלשהו מהסכומים המגיעים...".

הצדדים חלוקים בעניין פירוש המונח: "כל חשבון" וכאן נדרש בית המשפט לפרשנות החוזה, כאשר שאלה זו נמצאת במרכז הדיון המשפטי. לשם כך עליו להתחקות אחרי כוונת הצדדים בעת שחתמו על החוזה כפי שהיא משתמעת מהתנהגותם, מדבריהם ומנסיבות העניין. וכאן נדרש בית המשפט לפרשנות החוזה, ולשם כך עליו להתחקות אחרי כוונת הצדדים בעת שחתמו על החוזה כפי שהיא משתמעת מהתנהגותם, מדבריהם ומנסיבות העניין.
מפרשנות תנאי ניהול החשבון עולה כי הסעיפים נוסחו בצורה רחבה, המקובלת ברוב החוזים האחידים הנעשים בין בנקים ללקוחותיו. הפירוש המתיישב יותר עם כוונת הצדדים לטעמי, הוא כי כוונת הבנק הייתה לאפשר לו לקזז חובות בגין "כל חשבון" של החברה.
נראה כי מטרת ההסכם היא להבטיח לבנק כמה שיותר אפשרויות לכיסוי חובותיה של בעל חשבון במידה ואלו יווצרו ע"י קיזוז, שהיא שיטה המקובלת ע"י הבנקים ובאמצעותה מתאפשרות הלוואות בסכומים גדולים. זאת ניתן ללמוד הן מלשונו הרחבה של הסעיף, ניסוחו המילולי, ההלכה הנוהגת והסכמים נוספים שנחתמו בין הצדדים שיכולים לעזור בפרשנות כוונת הצדדים כפי שהייתה בעת חתימת ההסכם. לא סביר שכוונת הצדדים הייתה לצמצם את זכויותיו של הבנק , ונראה כי גם לבנק וגם לחברת באומל היה אינטרס משותף במתן אפשרות קיזוז רחבה לבנק במקרב של יתרת חובה באחד מהחשבונות, ראיה לכך היא העובדה ששני הצדדים בחרו להתייחס לנושא הקיזוז, יחדו לו סעיף נפרד ואף חתמו על הסכמים נוספים עם החברה. ההלכה הנוהגת בהסכמים כגון אלו היא כי הקיזוז נעשה בשני הכיוונים כלומר קיזוז יתרת חובה בחשבון אחד מתוך יתרת זכות בחשבון אחר ולחילופין קיזוז יתרת זכות בחשבון אחד מתוך יתרת החובה בחשבון אחר.
לסיכום באומל לא הוכיחה כי הבנק נהג בחוסר תום לב, בהטעיה או שהפר את חובת הזהירות והמהימנות מצידו כלפיה, הן בעצם קיזוז הכספים והן במועד הקיזוז.
לפני מס' שנים הגיע הענין לבית הדין לחוזים אחידים ובית הדין קבע כי תנאי זה הינו תנאי מקפח ויש להגביל את זכות הקיזוז של הבנקים.
בכך, בית המשפט לחוזים אחידים לא קיבל את הגישה הפורמאליסטית של בית המשפט העליון שכן הבין את הבעייתיות שקיימת כאשר לוקחים צד בחשבון משותף כערב לבעל חשבון אחר.