יום שבת, 27 באוגוסט 2016

עו"ד נועם קוריס כותב על אישיות משפטית נפרדת של חברה...

     עו"ד נועם קוריס כותב על אישיות משפטית נפרדת של חברה...

חברה הינה אישיות משפטית וככזו היא בעלת זכויות וחובות משפטיות. אי לכך, היא יכולה לתבוע ולהיתבע ובעצם להיות צד להליכים משפטיים. חברה יכולה להיות הבעלים של רכוש ויכולה להתקשר בחוזים ובהסכמים.

סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 (להלן: החוק"), עוסק באישיות המשפטית של החברה ושקובע, כי: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד".

התפיסה כי האישיות המשפטית של החברה נפרדת מהאישיות המשפטית של המייסדים אותה ואף מאלו המנהלים אותה בפועל ו/או הפועלים בשמה, הינה אבן היסוד בבסיס דיני החברות.

להכרה בחברה כאישיות משפטית נפקויות ותוצאות משפטיות רבות, אך המשמעותית מכולן היא שניתן לתבוע בגין חובות של החברה או להיטיב לטובת החברה רק בצורה ישירה (ואטומה) אל החברה עצמה, ולא מול בעליה. בעל החברה לא חב בחובות החברה, וזאת חרף הקרבה בין בעל מניות (בעיקר כשמדובר בבעל מניות מרכזי ומשפיע בחברה) לבין החברה.

כמובן שההכרה שמעניק המשפט לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע”מ מגובה ברציונלים מגוונים וחשובים. רציונל מרכזי הינו עידוד יזמות ופיתוח עסקי, אשר ישפיעו בסופו של דבר על הגדלת הרווחה המצרפית של כלל החברה האנושית. דוגמא מעניינת לכלל האישיות הנפרדת של החברה ניתן למצוא בפס”ד  אנגלי: Macaura v Northern assurance ltd: Macaura  (להלן “פס”ד מקאורה”)[1] מר מקאורה היה בעל מחסן עצים, בהמשך הוא רשם את העסק של מחסן העצים כחברה. מר מקאורה ביטח את העצים ופוליסת הביטוח הייתה רשומה על שמו משום שהוא ביטח את העצים בטרם הקים את החברה. לפי תנאי פוליסת הביטוח חברת הביטוח חוייבה לשלם למר מקאורה במקרה של נזק לעצים. בהמשך העצים נשרפו. חברת הביטוח טענה שאינה מוכנה לשלם למר מקאורה כיוון שהוא עצמו אינו בעל אינטרס ביטוחי לכל אורך תקופת הביטוח, שהרי באמצע הוא הקים את החברה והעביר את העצים לבעלות החברה שהיא אישיות משפטית נפרדת בפני עצמה והיא- היא הבעלים של העצים ולפיכך גם בעלת האינטרס הביטוחי.

בימ”ש באנגליה קבע כי צודקת חברת הביטוח בטענתה זו- חברה היא אישיות משפטית נפרדת- והעצים הם בבעלות החברה ולא בבעלות מר מקאורה. אי לכך, לא מתקיים במר מקאורה אותו אינטרס ביטוחי, ובשל כך הוא אינו זכאי לכספי הביטוח.
מה השתנה במהלך המקרה? מבחינה אנושית- נותר שחקן זהה במערכה- מר מקאורה. אך מבחינה משפטית, החל משלב פתיחת החברה, הצטרף שחקן נוסף וקיימים שני שחקנים- מר מקאורה והחברה החדשה. ניתן אומנם, להתווכח על תוצאת פסק הדין במישור האינטרס הביטוחי שקיים / לא קיים אצל מר מקאורה. אך, בשאלת האישיות המשפטית הנפרדת נראה כי צדק בית המשפט בקובעו כי הבעלות על מחסן העצים היא של החברה ולא של מר מקאורה עצמו.



[1] ראו פס"ד האנגלי Macaura V Northern Assurance Co Ltd [1925] AC 619


עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צדדים שלישיים בחדלות פרעון של תאגיד

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צדדים שלישיים בחדלות פרעון של תאגיד

האם עיכוב ההליכים יכול לפרוס חסות גם על צדדים שלישיים? האם עיכוב ההליכים כפי שמופיע בדין מעכב אך ורק את הנושים של החייב מלפעול או שמא יתכן שהוא יתרחב ויתפשט עד לעיכוב גם נושים של צדדים שלישיים מלהפעיל את זכויותיהם? חייב המצוי בקשיים כספיים, נכנס מרצונו או מיוזמה של נושים להליך רשמי עפ"י החוק בין אם מדובר בפירוק ובין אם מדובר בהבראה. בעת הכניסה להליך, נמנע מן הנושים להמשיך לגבות חובות מאותו חייב. האם ניתן להרחיב תפיסה זו ולומר שגם נושים בדמות אחרת יאלצו ליטול פסק זמן ולהקפיא את חובות החייב כלפיהם? לא נאמר בחוק שניתן לעכב הליכים גם כלפי נושים אחרים.  עולה שיש מקום לבחון את הנסיבות והתנאים שהביאו לחדלות פירעון ואז להחליט אם לפנות לצד שלישי (לדוג'- ערב). בחברה עסקית, יכול להיות שאם ישנו מהלך של הבראה הדורש לרתום את המיומנות העסקית והידע של הגורמים הערבים (בעלי מניות שליטה ערבים למשל).
בפרק המוקדש לעניין בספרו של פרופ' דוד האן[1], מועלת השאלה האם קיימים טעמי מדיניות אשר חרף נקודת המוצא המצמצמת את עיכוב ההליכים לנכסי החייב חדל הפירעון לבדם, יצדיקו לעיתים את הרחבת עיכוב ההליכים לשם מניעת גבייה גם מנכסי צדדים שלישיים.
נכון להיום חוק החברות אינו מגדיר בצורה מפורשת את האפשרות לכלול צווים להקפאת הליכים נגד צדדים שלישיים, אך סעיף 29 לתזכיר הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ה-2015, הממתין לאישור הכנסת בתור סעיף 30 להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע”ו-2016, קובע כך:
"הקפאת הליכים נגד אדם שלישי
29
הקפאת הליכים תחול רק על הליכים נגד התאגיד, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו, להקפיא הליכים גם נגד מי שאינו התאגיד, ובכלל זה נושא משרה בתאגיד או בעל שליטה בו, בהתקיים כל אלה:


(1)             ההליכים נגד אותו אדם נובעים מפעילותו בתאגיד או מהחובות שבהם חב התאגיד;


(2)             הקפאת ההליכים חיונית לצורך שיקומו הכלכלי של התאגיד;


(3)             התועלת שתצמח מהקפאת ההליכים עולה על הנזק שייגרם לנושים של אותו אדם."
טרם כניסת החוק, בפס"ד אקרשטיין[2]  עלתה השאלה אם קיימת לביהמ"ש סמכות לקבוע בעניין זה. אם לביהמ"ש קיימת הסמכות, עולה השאלה מתי יוכל להשתמש בה ומהי מערכת השיקולים בהם ישתמש. השלב שנדון איננו פתיחת ההליך, אלא שאלה המתייחסת לסוף ההליך- לאחר קיום תוכנית הבראה בה מעוגנות זכויות הנושים מכאן ואילך. השאלה הנידונה היא האם יש סמכות לביהמ"ש למחוק חלק מתביעת נושים צד ג' למרות שיש להם זכות תביעה.  בפסה"ד דובר על קביעה משמעותית לטווח ארוך לפטור מחבות מסוימת (צו קבוע באופן יחסי), ואילו בפס"ד מילומור[3] השופטת מדגישה שהיא לא דנה בכך, אלא האם לעכב את העניין באופן זמני (3 שבועות). דובר על תחילת ההליך בו השופטת דנה אם תוכל לעכב תביעה של צדדים שלישיים. המקור לסמכות ביהמ"ש בנוגע לצדדים שלישיים חסר ביסוס פורמאלי בחוק. בשל כך, נוצרת בעיתיות בהרשאת ביהמ"ש לקבוע בעניין- נוצרת פגיעה בזכויות של נושים ולכן ראוי שהפגיעה תיעשה על בסיס חקיקה מפורשת. בפס"ד אקרשטיין לעיל- כאשר יש הסדר של תכנית הבראה ומעגנים את זכויות הנושים מכאן ואילך, האם כשיש לחלק מהנושים גם זכויות תביעה כנגד צד שלישי יש סמכות לבימ"ש למחוק תביעה אפילו כנגד צד שלישי? לעומת זאת, פס"ד מילומור לעיל עוסק בראשית ההליך- האם במסגרת הציווי להקפאת הליכים נעכב את אותם נושים מלפעול גם כלפי צדדים שלישיים. מתי ניתן להפעיל את הסמכות? השופטת אלשך החליטה לעכב ל-3 שבועות את זכות הנושים לפעול גם כנגד צדדים שלישיים בנימוק שמידת הקשר גבוהה לצד השלישי- בעל מניות שהוא גם מנהל בחברה. על מנת שהחברה תשתקם, היא צריכה לפעול באמצעות בעלי התפקידים בה אשר הצד השלישי הוא אחד מהם. גם כאשר ימונה אחראי אחר על תהליך ההבראה, הוא יצטרך את שיתוף פעולת בעלי התפקידים על מנת להכיר את החברה ולפעול בה. כאשר ינקטו בהליכים נגד הצד השלישי, הוא יתקשה לתרום להליך ההבראה של החברה (כמו שעשה עד עכשיו בכך שהביא כסף לחברה ותרם לשיקומה בידיעותיו) ולכן אלשך מעניקה לו עיכוב הליכים. היא השתכנעה שיש למנהל באמת כישורים שיכולים לסייע בנוסף לכך שהוכיח את רצינות כוונותיו לפני הכניסה להליך. השופטת מדגישה שהקפאת ההליכים ניתנת באופן חריג בנסיבות העניין מאחר וזה לטובת החברה, אך אין לקבוע זאת ככלל. 
סעיף 350 לחוק החברות לא קובע כי יש סמכות של בימ"ש לעכב נושאים כלפי צדדים שלישיים. לעומת זאת, ביהמ"ש קובע כי בעל סמכות מכוח פסיקה. זוהי קביעה לא פשוטה מאחר והיא פוגעת בזכויות נושים שיש להם עפ"י דין ולכן ראוי שתעשה בחקיקה מפורשת בעניין. האן טוען כי זהו מהלך ראוי והסתכלות מעמיקה ורצינית של ביהמ"ש לסייע ככל שיכול. מבחינה משפטית וחוקתית דבר זה אינו כ"כ פשוט והוא בעייתי. זה למעשה בהקצנה, מייתר את כל מערכת החקיקה. פס"ד אקרשטיין כאמור- הכיוון רצוי לפי ד"ר האן וכן מאוד חשוב וראוי. עצירת נושים מלפעול כנגד צדדים שלישיים ראוי להפעיל בנסיבות מסוימות אך לדעתו ראוי כי החוק יסדיר זאת בצורה מסודרת וראויה. הביקורת היא בעיקר כלפי המחוקק ולא כלפי ביהמ"ש.
בהנחה ולביהמ"ש קיימת סמכות, אימתי מפעילים אותה? מהו שיקול דעתו של ביהמ"ש? פס"ד מילומור לעיל עוסק בשלב עיכוב ההליכים. השופטת אלשך קובעת כי בנוגע לעיכוב זכות הנושים לפעול גם כלפי צדדים שלישיים, יש להפעיל שיקול דעת. האפקט נובע מזהותו של אותו צד שלישי שהיה לאותם נושים זכות כלפיו. הצד השלישי הוא בעל מניות שליטה והוא המקבל ההחלטות העיקרי. לפיכך ניתן היה לקבוע כי כאשר יש הקפאת הליכים כנגד החברה, כדי שהחברה תשתקם מישהו צריך לקבל החלטות- אותו צד שלישי שצריך להיות מוגן. ביהמ"ש ממנה בעל תפקיד חדש כשחברה נכנסת לחדלות פירעון ולכן לכאורה לא צריך את בעל התפקיד. אם כן, בשביל מה צריך את אותו צד שלישי? כנראה שבנסיבות המקרה גם כשיתמנה בעל תפקיד הוא יזדקק לשיתוף פעולה אקטיבי גם ממי שהיה שם עד עכשיו ע"מ לפעול בענייני החברה- מעין תקופת חפיפה. בשל כך, אם נושים יתחילו דווקא בגלל הקפאת ההליכים להאיץ את הליכי הגבייה הוא יהיה טרוד בהתמודדות וההישרדות האישית הכספית שלו ולא יהיה פנוי לעסוק בהבראת החברה. מתן שקט נפשי זה ולו זמני לאותו צד שלישי תורם מבחינה אופרטיבית לקידום החברה. האם עניין זה רלוונטי בכל מקרה? בד"כ חלק מהנושים לוקחים ערבות בזמן שלוקחים אשראי ובד"כ נותן הערבות הוא מנהל או בעל שליטה ולכן ההנמקה הזאת לכאורה רלוונטית בכל עניין. נקודת המוצא היא הפוכה- הקפאת ההליכים היא רק לטובת החברה. ערבות בד"כ נלקחת עבור חדלות פירעון של חייב. בשל כך, עיכוב ההליכים של נושים כלפי צדדים שלישיים וביטולם (צו הפטר) חותר תחת הרציונאל של הערבות מעבר לפגיעה סתם בזכויות נושים. ניתן להשיב על כך ע"י הנסיבות- אם ביהמ"ש משתכנע שלערב אין יכולת פירעון גבוהה כלפי הנושים, יש מקום לסייג את הערבות מאחר ואולי כך ההסדר יהיה טוב יותר.
ישנם שני צדדים לבחון את הערבות של הצד השלישי:
1.    הערבות נועדה להשיג בעיקרה את יכולת הגבייה ולשפר את יכולת הגבייה של הנושה בנסיבות שאיננו יכול לפרוע את החוב באמצעות הערב.
2.    הערבות נועדה להעניק לנושה תחושת ביטחון לגבי הרצינות והמחויבות של החייב. לפי צד זה, השופטת אלשיך פגעה בהחלטתה בנושים.

ניתן לראות את הערבות לא ככיס עמוק לטובת הנושה, יכול להיות שהיא מעידה על רצינות ומחויבות של אותו מנהל או בעל מניה. השגת המאמץ של המנהל ומימוש הערבות בפועל הוא דבר בעל חשיבות משנית. לפי השקפה זו קל יותר להסביר את עיכוב ההליכים כלפיו. חשוב לציין כי עיכוב ההליכים כלפי צדדים שלישיים רלוונטי לעניין הבראה בלבד. בהקשר של פירוק אין לכך טעם ואכן ניתן למצוא מעט מאוד מקרים של עיכוב הליכים של נושים כלפי צדדים שלישיים בפירוק.
בדיני החברות, על חלק מחובות נושא המשרה- חובת הזהירות, ניתן לרכוש ביטוח. ניתן יהיה לתבוע את חברת הביטוח שתפצה את קופת החברה והנושים יוכלו להיפרע. החיסרון בעניין הוא שהמנהל חש פחות מאוים ולא מקפיד על חובת הזהירות ובכך עלול להפר את חובת האמונים עליה אין ביטוח. לפיכך, הערבות מאוד משמעותית בהרתעה.
למה הכוונה בעיכוב הליכים? האם כל פעולה שנוקט נושה אסורה באותו רגע שניתן הצו? סעיף 350 מתייחס להגדרת ההליך וקובע כי הליך הוא "כל הליך לרבות הוצאל"פ" (הגדרה מטופשת). בחקיקה נוספת מן התחום האזרחי עולה כי הליך הוא בעצם כל פעולה מצידו של נושה שמערבת רשות שיפוטית- כל פעולה המתנהלת בבימ"ש ובהוצאל"פ- גבייה, תביעה וכו'. פרשנות זו מראה שעיכוב ההליכים חשוף לפרצות נוספות.
איזו פעולה יכול לעשות נושה ללא ביהמ"ש וההוצל"פ?
1.    יש רשויות שיכולות לגבות כאילו הן הוצל"פ בצורה של מיסים למשל.
2.    עיכבון- סעד עצמי ולכן אין בעיה להפעיל אותו (הזכות של נושה לעכב נכס של החייב ברשותו עד שהחייב לא ישלם את חובו).
3.    הודעת ביטול של חוזה. ברגע שהחייב לא משלם לנושה זוהי הפרת חוזה לפיה הנושה יכול לבטל את החוזה. לפי פרשנות זו עיכוב ההליכים או הקפאת ההליכים לא מונעת מהנושה לבטל את החוזה.
פרשנות של עיכוב הליכים מביאה לכך שהעיכוב איננו עוצר כל פעולה (למעט נושים מובטחים) של נושים הן בעיכוב הליכים והן בהבראה.


[1] פרופ' דוד האן, דיני חדלות פרעון (2009), שם בעמוד  377-378.

[2] ע"א 9244/06 אקרשטיין תעשיות בע"מ נ' איגלו חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו)
[3] פש"ר (ת"א) 2548/08 חוק החברות, התשנ"ט 1999 נ' מילומר (פורסם בנבו)